הלכה יומית

החל מראש חודש ניסן בו עמד המשכן ועד ליום י"ב בו, הקריבו נשיאי שנים עשר השבטים קרבנות – נשיא ליום, ומשום כך קבעו את שנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן כעין ימי חג. ערב פסח נחשב אף הוא כיום חג כיון שכל ישראל הקריבו בו את קרבן הפסח. ומיד אחריו באים ימי החג. כך שרוב ימי חודש ניסן הם כעין "יום טוב", בעקבות כך נקבע שבכל חודש ניסן לא מתענים וכן לא אומרים תחנון בתפילה, ולמעשה נוהגים שלא אומרים גם את ההוספות הנאמרות בימים שאומרים תחנון. וכן בכל השבתות אין אומרים "אב הרחמים" ו "צדקתך".

היוצא בחודש ניסן (דוקא) ורואה אילני מאכל שמוציאים פרח, מברך: "בא"י אמ"ה שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָָרא בוֹ בְִּריּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". ואינו מברך אלא בפעם הראשונה שרואה בחודש ניסן. ואחרי שבירך בראיה ראשונה, אינו מברך שוב. המסתכל בעץ וראה הפרחים ולא בירך (לדעת רוב הפוסקים) הפסיד את הברכה. אמנם, מי שחולף על פני עץ ויודע שיש בו פרחים, אך לא הסתכל והתבונן בפרחים המלבלבים ולא בירך – יכול לברך בשעה שמסתכל על העץ ורואה את הלבלוב.

מברכים על אילנות-מאכל המוציאים פרח, באם כבר נפל הפרח וגדלו הפירות, טוב לברך בלא שם ומלכות. מעיקר הדין, ניתן לברך על ראיית אילן אחד בלבד. אך אם יוצא למקום בו מצויים אילנות עדיף שילך למקום שידוע לו שיוכל לברך על ראיית שני אילנות. יש אומרים שאין לברך על עצי איסור )שהורכבו(, ועל כן אם יוצא למקום בו מצויים אילנות עדיף שילך למקום בו גדלים אילנות שלא נעשה בהם איסור.

נהוג בקהילות ישראל, אשר בשבת הגדול נושא הרב דרשה מיוחדת בנושאים הקשורים להלכות ומנהגי החג, וכל הקהל מתאסף לשמוע את הדרשה, וראוי לכל אחד לבוא ולשמוע הדרשה, לפי שלימוד תורה ויראת שמים לרבים קודם לכל המצות שבתורה. ההפטרה היא הפטרת פרשת השבוע ואין מפטירים הפטרת "וערבה", אלא כאשר שבת הגדול חלה בערב פסח. אחר תפילת מנחה אומרים סדר הגדה של פסח מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו".

מנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד, וחובה על הציבור להשתתף בזה. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה- שמורה לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

נאמר: “החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. ומבאר הרמב"ן בדרשותיו,  שכיוון שהתורה צוותה לקרוא לניסן החודש הראשון ולאייר שני, ציווי זה חל גם כיום, אלא שבנוסף משתמשים אף בשמות החודשים עמם עלו ישראל מבבל, על שם הגאולה מבבל "לזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה’“. אלא שכתבו הפוסקים שמכך שדבריו של הרמב"ן לא הובאו כהלכה למעשה אלא בדרשותיו, והראיה שחז"ל לא תקנו בשטרות למנות לפי חודשי התורה. מה גם ששמות החודשים עמם עלו בני ישראל מבבל נקבעו ע"י כנסת הגדולה ברוח הקודש ועל כן אין לזלזל בהן, ואף בברכת החודש מברכים את החודש בשמות החודשים שעלו מבבל.

נפסק להלכה שבכל חדש ניסן אין אומרים תחנון, ואין סופדים בו, ואף אין מתענים בו חוץ מתענית חתן וכלה ביום חופתם,. משום שבתחילתו הוקם המשכן והנשיאים הביאו קורבנותיהם עד י"ג בניסן וכל נשיא עשה יו"ט ביום הבאת קרבנו. וערב פסח הוא יו"ט לכל ישראל שבו מקריבים קרבן פסח. ויחד עם ימי חג הפסח עולה ש"רוב החדש בקדושה" ולכן עושים את חודש ניסן כעין יו"ט. ונחלקו הפוסקים לגבי הליכה לבית החיים ב"יארצייט" החל בימי חודש ניסן. יש שהתירו זאת, אך יש שאמרו שייתנו צדקה במקום. והרבי הורה שילכו בערב ראש חודש ניסן. אולם השתטחות על קברי צדיקים מותרת אף בחודש ניסן.

אמרו חכמים שהרואה אילנות מלבלבים בימי ניסן אומר: "שלא חיסר בעולמו כלום". את ברכת האילנות מברכים על אילני מאכל, ומשתדלים שיהיו לפחות שני אילנות מאכל המלבלבים בפרחים. ודנו הפוסקים לגבי מי שלא ראה את לבלוב האילנות, אלא ראה את האילן רק כשהיו כבר פירות שלימים, יש שהתירו זאת אך הגבילו ואמרו שרק בראיה הראשונה ניתן לברך אף בראיית הפירות, ובשלחן ערוך נפסק שאין לברך. למעשה, ב"לוח ברכות הנהנין" כותב אדמוה"ז לברך ללא שם ומלכות, אך כיוון שהשמיט זאת אדמוה"ז ב"סדר ברכת הנהנין", לכן אין לברך אלא על הלבלוב, ומי שאיחר וראה רק את הפירות לא יברך ואפילו בלא שם ומלכות.

אמרו חכמים: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". לתקנה זו קדמה תקנת משה רבינו לדרוש הלכות החג בחג עצמו, אולם חכמים תקנו להקדים זאת. מקור תקנה זו היא לעם העולים לרגל, ומטרתה להזהיר את העם שהיו בקיאים בהלכות קודם החג, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. אלא שאף לאחר החורבן לא בטלה התקנה וכל חכם היה דורש ללמד את העם את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. אולם בדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות החג. עם-זאת, במקומות שיש להזהיר את הציבור על הלכות הפסח נהוג שהרב אף דורש בהלכות החג.