הלכה יומית

אחר שהדליק את השמש, נוטלו בימינו ומברך. איטר יד נוטל את השמש ביד שמאל שהיא נחשבת אצלו כימין. לפני ההדלקה מברכים שתי ברכות: "להדליק נר חנוכה". ו"שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בִּזמן הזה". ובלילה הראשון מוסיפים ומברכים גם ברכת "שהחיינו". ואם ברך את הברכות בסדר שונה – יצא ידי חובתו, ולא יברך שוב. את הברכות מברכים בעמידה, אך זקן או חולה שאינם יכולים לעמוד, יכולים לברך בישיבה.

אסור לדבר בין הברכות להדלקה, אפילו לצורך ההדלקה. אלא אם כן אינו יכול להתחיל להדליק אם לא ידבר. אם דיבר המדליק שלא לצורך ההדלקה, צריך לחזור ולברך "להדליק נר חנוכה" (אך לא את שאר הברכות). דיבר לצורך ההדלקה – אינו חוזר ומברך. ואם דיבר לאחר הדלקת הנר הראשון – אינו חוזר ומברך.

התחיל להדליק ולא ברך – יפסיק ויברך, ולאחר מכן ימשיך בהדלקה. אם כבר הדליק את כל הנרות ועדיין לא ברך, אך טרם עברה חצי שעה מאז שהדליק, יברך "שעשה נסים" (ובלילה הראשון יברך גם "שהחיינו") בלבד, ולא יברך "להדליק נר חנוכה". ונכון שישמע הברכות מאחֵר ויכוון לצאת ידי חובתו בברכותיו.

רבים מדיני החנוכה נסובו סביב קביעת חז"ל שיש להביא ל"פרסומי ניסא", משום כך הם ראו את הזמן והמקום שיפרסמו את הנס בקנה מדה הרחב ביותר. בדורות מאוחרים יותר, החל מתקופת הגאונים, הרחיבו את פרסום הנס והנהיגו להדליק את נר החנוכה אף בבית הכנסת עם ברכותיו. את מנורת בית הכנסת מציבים בכותל דרום, כשהנרות מסודרים ממזרח למערב ומקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים. החל מפלג המנחה ניתן לברך על נרות בית הכנסת, ולמנהגנו מדליקים לאחר 'מנחה' לפני 'עלינו'. ואין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו ואפילו המברך עצמו חוזר ומברך בביתו. אך לא יברך "שהחיינו" בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם.