הלכה יומית

הרואה את חורבן ערי יהודה, ירושלים, ומקום המקדש – לאחר שעברו לפחות שלושים יום מראייתו הקודמת אותם – חייב לקרוע את בגדו כאבל. אלא שכתבו פוסקים למעשה שתושבי ירושלים יכולים להסתמך על הדעות הסוברות שכיום כשניתן להגיע בקלות יחסית לכותל לא קורעים, כמו כן סומכים על דעת הפוסקים הסוברים שבראיית הכותל המערבי לבד אין לקרוע אלא על ראיית מקום המקדש עצמו (או המסגדים שעליו), ויש נוהגים שלא לקרוע בכל יום שא"א בו תחנון.

נאמר: "הנה זה עומד אחר כתלנו", ודרשו חכמים: "אחר כותל מערבי של בית המקדש .. שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם". קיימות גישות שונות אודות מעמדו של הכותל המערבי, שכונה במדרש כ"כותל של בית המקדש". ולמעשה מקובל ליחסו להר הבית, ולכן מדורי דורות נהגו להתפלל ע"י הכותל מבלי לחשוש לבעיות של טומאה. ונחלקו הפוסקים אודות תחיבת ידיים בין אבני הכותל, יש שחששו ואסרו זאת משום שאנו מוחזקים כטמאים, ואף "ביאה במקצת", כלומר, כניסה כלשהי לגבולות הר הבית בטומאה אסורה ויש שהקלו בכך. ולמעשה יצוין כי בעת ביקור כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ בכותל המערבי, בקיץ תרפ"ט – נשק לאבני הכותל, וכן הורה הרבי לשלוחים להניח פתקאות באבני הכותל.