הלכה יומית

אחת מל"ט המלאכות שהייתה במשכן הינה מלאכת טוחן לצורך טחינת סממני הצבע. ומכאן למדו חכמים שהטחינה מוגדרת כמלאכה האסורה בשבת. הגדרתה של מלאכה זו היא הפרדת חומר אחיד לחלקים קטנים, כפי שנהוג לעשות בטחינת תבואה ושחיקת תבלינים, חיתוך ירקות או עצים. כיוון שהמלאכה שהייתה במשכן מעיקרה היא טחינת גידולי קרקע, לכן מאכלים שהנם גידולי קרקע כגון פירות וירקות אסור לטוחנם או לגרד אותם, בין מבושלים ובין שאינם מבושלים (אא"כ נעשו רכים מאוד ע"י הבישול), כמו כן אסור לחתוך אותם לחתיכות קטנות או אפילו לרצועות דקות וארוכות, כיון שחיתוך כזה נחשב טחינה. אולם מאכלים שהמרכיבים שלהם נטחנו בעבר (אף שמקורם הוא מגידולי קרקע), כגון לחם ועוגיות – מותר לפוררם אפילו לפירורים קטנים מפני ש"אין טחינה אחר טחינה".

הרוצה לחתוך סלט ירקות או פירות בשבת, כיוון שהם גידולי קרקע, לכן לכתחילה ראוי שיחתוך חתיכות גדולות יותר ממה שרגילים לחתוך בחול. אבל סמוך לסעודה אף שמעיקר הדין ניתן לסמוך על המתירים לחתוך חתיכות קטנות סמוך לסעודה, עם זאת נכון להחמיר שיהיו חתיכות גדולות קצת, (וי"א שהשיעור הוא שיהיו בגודל כזה שעדיין יהיה צורך לטחון את המאכל), ובמקום הצורך, כגון עבור תינוק שזהו מאכלו, ניתן לחתוך סמוך לסעודה אפילו חתיכות קטנות מאוד. ואף מותר ללעוס מאכל עבורו כדי להאכיל אותו מיד. וביארו הפוסקים שהזמן המוגדר כ"סמוך לסעודה", הינו הזמן המשוער שנדרש להכין את כל צרכי הסעודה שיהיו מוכנים לשעה שבה מתכוונים לקדש (וכמובן שזמן זה עשוי להשתנות בהתאם לריבוי האורחים או המאכלים המוגשים בסעודה).

כאשר חותכים את הסלט בשבת, אף אם מעוניינים לחתכו לחתיכות גדולות, אין להשתמש לצורך כך בכלים המיועדים לקציצה טחינה או ריסוק כגון מגרדת, קוצץ, מרסק תפוחי אדמה, מפני שכלים אלו מיוחדים לטחינה ואסור הדבר משום 'עובדין דחול' (מעשה חול). אך בכלי המיועד לקיצוץ ירקות – שמורכבים בו מספר סכינים מרוחקים זה מזה וקוצץ את הירקות לחתיכות גדולות, מותר להשתמש בו.

ירקות ופירות רכים כגון אבוקדו או בננה, אם הם רכים כל כך שכאשר מועכים אותם אינם מתפוררים לחלקים אלא נשארים גוש אחד – מותר למעוך אותם על ידי מזלג (אך לא בכלי המיוחד לטחינה). אבל אם המעיכה גורמת להם להתפורר לחלקים, מותר למעוך אותם רק ב'שינוי' כגון בידית המזלג או בכף.

מאכלים שאינם גידולי קרקע ואוכלים אותם כמו שהם, כגון: בשר ודגים מבושלים, גבינה קשה וביצים מותר לקצוץ ולטחון אותם אפילו על ידי מזלג, אך אין לעשות זאת באמצעות כלי המיועד לקיצוץ או טחינה כגון מגרדת, משום 'עובדין דחול', וכן מותר לפרוס ביצים בכלי המיועד לכך.

בגד שהתלכלך מבוץ, כאשר התייבש הבוץ, אין להסירו משום איסור טוחן, שבפעולה זו מפורר הוא את גוש העפר שדבק בבגד. אבל אם הלכלוך הוא משיירי מזון שהוא מגדולי קרקע ונטחן כבר כגון דייסה וכדומה, אין בזה משום איסור טוחן ומותר להסירו, אך אם הוא מגדולי קרקע ולא נטחן, כגון שהלכלוך הוא מפירות שלימים אסור לגרדם משום טוחן. וגבינה שנתקשתה או דברי מאכל שונים שאינם גידולי קרקע – מותר לגרדם ללא חשש.

אמרו חכמים: "משה תיקן .. שיהו שואלין .. הלכות פסח בפסח"; בשל החשיבות של לימוד הלכות החג, הקדימו חכמים את התחלת העיסוק בהלכות החג החל מ"שלושים יום קודם הרגל". במקורה נועדה התקנה להזהיר את עולי הרגל לבית-המקדש, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. אלא שאף לאחר החורבן לא בטלה התקנה, כך שעדיין נותר המנהג שהרב דורש בפני שומעי לקחו את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. ובדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, אף מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות הפסח (החל מפורים).

אסרו חכמים לאכול מצה בערב-פסח, בכדי שלא יאכל המצה כאכילת תאווה אלא יתאפק ויאכלה בלילה במצווה. והרבה נוהגים שלא לאכול מצה מראש-חודש. אולם אנו נוהגים כפי שכותב הרבי: "יש להיזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח", כלומר, מחג הפורים. ודנו הפוסקים לגבי אכילת 'מצת חמץ' קודם הפסח, שכן, מאחר ועיקר האיסור הוא רק על מצה שיוצאים בה ידי-חובה בפסח, לכן לכאורה ניתן להקל ולאכלה, אלא שיש שכתבו שכיוון שטעם האיסור הוא גם משום חביבות המצווה, וכן יתכן שהמצות חמץ אינן ודאי חמץ, הרי שראוי להימנע מלאכול אפילו מצות חמץ, ועל-כן הכריעו שיש להימנע אפילו מאכילת מצת חמץ, ובפרט בערב-פסח.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שמחצות ערב חג הפסח חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה ההפקר בלב שלם ויעבור על איסור "בל-יראה ובל-ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב-פסח (כגון לאכול חמץ תוך כדי שמעיין בספר שעתיד להשתמש בו בפסח ויצטרך לנקותו).

הורו חכמים שהיוצא מביתו 30 יום לפני חג הפסח -אפילו אם אין דעתו לחזור עד לאחר החג- חייב לבדוק את ביתו (אם אינו מוכר את ביתו לנכרי), ועל-כן עליו לבדוק את ביתו ללא ברכה לאור הנר, לילה לפני שיוצא, ואם שכח ולא בדק בלילה בודק ביום. יתר על-כן אמרו, שמי שדעתו לחזור בתוך החג, בודק את ביתו אפילו מאחרי פסח שעבר, שהרי חוזר לביתו בחג ושמא ימצא בבית חמץ ויבוא לאכלו ח"ו.

הרוצה לבדוק את ביתו בניחותא רשאי להתחיל בבדיקה כבר מספר לילות לפני ליל י"ד ניסן, אלא שעליו לשייר לפחות חדר אחד אותו יבדוק בזמנו. וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב למעשה, שכשמנקים בימים שלפני ליל הבדיקה מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיזם, יבדקו את החדר בלילה לאור הנר בלי ברכה בשעת הניקיון, אף על פי שאין זה ליל בדיקת-חמץ.

השומע הבדלה, והתכוון לצאת ידי-חובתו כששמע ברכת-הבדלה, אע"פ שלא היה בדעתו לצאת בהבדלה זו בשעת ברכת-היין, ואפילו לא שמע כלל ברכת היין, יצא ידי-חובת הבדלה. המתכון לצאת ידי-חובתו בשמיעת ההבדלה, לא יענה "ברוך-הוא וברוך שמו", שהרי "שומע כעונה", ונחשב הדבר כהפסק באמצע הברכה. ונהוג שאף השומעים אומרים בלחש את פסוקי "הנה א-ל", ופסוק "ליהודים" אומרים בקול רם, כמו-כן נהוג שכל אחד מהשומעים מברך בפני עצמו על הבשמים והאש.