הלכה יומית

אודות מקום הדלקת נרות החנוכה נאמר בגמרא: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו". אלא שלמעשה מצינו מדורי דורות שהיו שנהגו להדליק בתוך הבית גם כשלא בעת סכנה. ובדורנו המנהג הוא שלא להדליק בחלון אלא להדליק על כיסא בפתח אחד החדרים בבית, משמאל הנכנס, סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, בגובה המאפשר ששלהבות הנרות יהיו מעל 24 ס"מ, אך לא מעל 80 ס"מ, כשהשמש נפרד מיתר הנרות בצורה הניכרת לעין. למנהגנו אין הקפדה האם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום; ויש שכתבו שניתן שכל בני הבית ידליקו במקום אחד כיוון שכל אחד מדליק במנורה נפרדת ישנו היכר למספר הנרות לכל אחד.

כחלק מהפיכת חדרם של ילדי ישראל למקדש מעט, הורה הרבי, שכדאי ונכון שבפתח חדר הילדים תהיה גם מנורת והדלקת נר חנוכה. נוסף לכך יש להסביר לילדים את תוכנה ומשמעותה של הדלקת נרות חנוכה, בסגנון המובן להם, שכן הדבר מועיל לחינוכם, שכאשר רואים את מנורת החנוכה בפתח החדר שלהם, נעשה רושם חזק יותר בנפשם, וכן הדבר תורם לקביעת חדרם כ"מקדש מעט", שהרי ההדלקה בחדרם מרמזת על חינוך בית המקדש בחנוכה (אבל אין מדליקים בחדר השינה של ההורים).

השוהה מחוץ לביתו בימי החנוכה חייב אף הוא בהדלקת נר חנוכה, וכשאינו אוכל וישן באותו המקום, יש להעדיף להדליק במקום האכילה. ודנו הפוסקים האחרונים, אודות הדרים בפנימיות כמו בחורי ישיבות, שישיבתם היא כביתם, היכן עליהם להדליק את נרות החנוכה, בחדרם בפנימייה או שגם עליהם להעדיף את מקום האכילה, חדר האוכל. ודעת פוסקים רבים, שעליהם להדליק בחדר השינה בפנימייה (תוך שמירה על כללי הבטיחות), משום שהוא חדרם הפרטי.

המתארח עם משפחתו בבית קרוביו וכדומה ויישן ואוכל שם, מדליק בבית זה אף שלמחרת בבוקר שב לביתו. אך אם שב לביתו באותו הערב אף אם ישוב בשעה מאוחרת עליו להדליק בביתו. וזוג המתארח בשבת אצל ההורים וכדומה, וחוזר לביתו במוצאי שבת, בערב שבת חיוב ההדלקה הוא בבית בו יתארחו. ובמוצאי שבת (אם בכוונתם לשוב) לכתחילה עליו להדליק בביתו, אחר שיחזור. וצריך להיזהר לא להשתהות יותר מדי, אלא יש להזדרז לחזור לביתו לקיים את המצוה, אך אם חוזר לביתו בשעה מאוחרת ידליק בבית הוריו בזמנה ויתעכב שם חצי שעה.

מטרת נר-חנוכה היא להביא ל"פרסומי-ניסא", כיוון שכן הנהיגו להדליק את נר החנוכה אף בבית הכנסת עם ברכותיו, החל מפלג המנחה, ומקפידים להציב שמש אפילו כשישנו אור יום, בכדי להזכיר שיש לשמור על קדושתם. את מנורת בית הכנסת מציבים בכותל דרום בדומה למקומה של המנורה במקדש, כשהנרות מסודרים ממזרח למערב ומקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים. ועורר הרבי, שכדאי שידלקו נרות בית הכנסת במשך כל המעת-לעת של ימי החנוכה.

בדורנו יצא הרבי במבצע חנוכה, והרחיב את פרסום הנס בקנה מדה עולמי שטרם נודע כמותו. והורה הרבי שבכל הכינוסים הנערכים במעמד עשרה מישראל ידליקו נרות חנוכה, במקום הציבורי והמרכזי ביותר. אלא שבכדי לברך נדרש שהמנורה תהיה פחותה מעשרים אמה (כ-9 מטר), וכן שהנרות יהיו מספק גדולים בכדי שידלקו לפחות חצי שעה. כמו-כן יש להקפיד להציבם במקום שיעברו שם לפחות עשרה (בבת אחת) במשך חצי השעה מההדלקה. ואם אין הדבר מתאפשר, ידליקו ללא ברכה.

מעבר לאיסור הדבור בלשון-הרע, הוזהרנו שלא לדבר דברים העשויים לגרור אחריהם לשון-הרע; ולמשל, האומר שאינו רוצה לספר מה אירע עם פלוני, וכן המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו, או אפילו בפני רבים (כיוון שיתכן שיש בהם אחד משונאיו), דברים אלו מכונים בשם "אבק לשון-הרע", שבכך גורם הוא ששונאו יספר בגנות חברו. יתר על כן, אפילו בפני אוהביו לא ירבה בהם יותר מדי, שמתוך שמספר במדותיו אי אפשר שלא יבא לידי גנותו. בספר התניא גדלה הזהירות מאיסור לשון-הרע, עד שכותב אדה"ז למעשה שאיסור לשון-הרע הוא לא רק בדיבור, אלא אף במחשבה.

מאכלים ה"מוחזקים בנגיעות", כלומר שרוב פעמים מצוי בהם נגיעות, אסורים באכילה עד שיבדקם שהנם נקיים. מאכל המחויב בדיקה אסור לטוחנו ללא בדיקה, ואם נטחן בטעות מותר המאכל כיוון שגם אם היה נגוע, הרי לאחר שנטחנו בטלים החרקים בשישים ומותר המאכל כולו. אך אסור לטחון את המאכל בכוונה תחלה בכדי להתירו, וכתבו הפוסקים שהטוחן מאכל במטרה להתירו נאסר המאכל על הטוחן או על מי שנטחן בעבורו; ובמאכל שדרכו להאכל ע"י טחינה ואין כוונה לבטל את האיסור יש פוסקים רבים שהתירו את טחינתו באם אין וודאות שיש בו נגיעות ונשטף כראוי. ומיני מאכלים שאין דרכם להתליע מעיקר הדין מותר לאוכלם ללא בדיקה. עם זאת ראוי להסתכל תמיד על כל מאכל לפני שאוכלים ממנו שאין בו נגיעות.

איסור לשון-הרע הוא אפילו כשנאמרו כבר הדברים בפני רבים, אם האומר הזהיר שלא לאמרו; ופוסק אדה"ז שדברים הגורמים נזק לחברו בגופו, או בממונו, או לצערו, או להפחידו, אסורים משום לשון-הרע גם אם אינם דברי גנאי. כמו כן איסור לשון-הרע חל בין אם אומר זאת בפני חברו ובין שלא בפניו, אלא שבפניו עובר אף על איסור הלבנת פני חברו. וכותב הרבי כמה-וכמה פעמים שאסור לאדם לדבר לשון-הרע אפילו על עצמו. על חשיבות הזהירות מלשון-הרע למדים מן הציווי לזכור את מעשה מרים, והובא להלכה שכשאומרים בברכת קריאת שמע של שחרית "להודות לך" יש לזכור שהפה נברא להודות לה', ולא לדבר לשון-הרע.

בירקות עלים כגון חסה מצויה מאוד הנגיעות, משום כך יש לצרוך רק את עלי החסה הגדלות בשיטת גידול ייחודית המלווה בפיקוח הלכתי, אולם אין די בכך משום שמצויים חרקים על העלים, ולכן ההנחיה היא להשרות את העלים הפרודים במי סבון למשך כ-3 דקות ולשטפם בזרם מים חזק. פעולה זו הנעשית על מנת להפריד את החרקים הדבוקים מהעלים, אסורה בשבת משום מלאכת "בורר", לכן יש להשרות את העלים קודם השבת. במידה ולא השרו אותן ועל גבי העלים לא נראים חרקים חיים, ניתן לשטוף את העלים במים וסבון תחת הברז ללא השרייתם. חרק הדבוק לעלה אסור להוציאו משום שזהו "בורר", ויש להוציאו יחד עם העלה.

אודות אופן אמירת הברכה אמרו חכמים: "לא יזרוק ברכה מפיו", כלומר, אין לומר את הברכה במהירות, כיוון שכשאומרה במהירות – נראה הדבר כאילו הברכה כמשא כבד עליו ורוצה להיפטר מחובתה. כמו כן צריך להיזהר שלא לדלג על שום מילה מנוסח הברכה, ואפילו אם דילג רק על תיבת "העולם" לבד עליו לחזור, כיוון שהברכה חייבת להכיל הזכרת שם ומלכות, ומלך לבדו ללא העולם אינו חשוב מלכות.

תבשיל שהוכן ממצרכים שלא נבדקו, וכן מאפה שהוכן מקמח שלא נופה חובה לבדוק את שאריות המצרכים שנותרו באריזות, וכן יש לבדוק עד כמה שניתן את המאכל עצמו קודם האכילה, ואם המאכל הוכן ממצרכים שמצויה בהם הנגיעות ודרכם להתליע ברוב הפעמים, מפני שיש בזה ספק איסור לכן יפנה אל רב מורה הוראה ויעשה כהנחייתו.