אין מוצרים בסל הקניות.
2093 תוצאות
ז'כסלו
בכדי לברך על האש, יש להביט בה מטווח ראיה, המאפשר את ההנאה ממנה, עד שיוכל להכיר לאורו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. כמו כן יש לראות את האש עצמה, ומי שעומד מן הצד ואינו רואה השלהבת, אף-על-פי שיכול ליהנות מאורה ולהכיר בין מטבע למטבע – אינו מברך עד שיוכל לראות את השלהבת.
ח'כסלו
לאחר ברכת האש נהוג להביט בציפורניים, ולוודא שיכול ליהנות לאור הנר, ולהכיר בין הציפורן לבשר. ומנהג הרבי להביט לאור האבוקה בציפורניים הכפופות לתוך כף היד כשהאצבעות מסתירות את האגודל, בשתי הידיים יחדיו, ולאחר מכן הופך את ידיו ופושט אצבעות שתי ידיו ומביט בהן יחד לאור האבוקה. כמה טעמים נאמרו על ההבטה בציפורניים דווקא, מפני שמסמלות סימן ברכה בכך שהן פרות ורבות לעולם. טעם נוסף לכך מפני שאדם הראשון קודם חטא עץ הדעת היה לבושו כולו ציפורן, אך לאחר החטא כשחטא ניטל ממנו ורק הציפורניים נותרו מלבוש זה, כך שההבטה בציפורניים כרוכה עם תזכורת חטא עץ הדעת, ומסיבה זו נהוג שנשים אינן מביטות בציפורניהן בברכת הנר.
ב'חשון
חז"ל הזהירו כי קיימים מיני מאכלים מסוימים הגורמים לשכחה, ומהם: מאכלים שאכל מהם עכבר או חתול; לב של בהמה חיה ועוף; פת שלא נאפתה כל צרכה; השותה שאריות ממים של רחצה (ולמשל השותה מהמים שנטלו מהם נט"י או מים אחרונים), כמו כן אמרו חכמים שהרגיל באכילת זיתים מסתכן אף הוא בשכחה, וכמה פוסקים הציעו למעשה שכיוון ששמן זית מועיל לזכרון, ניתן לאכול זיתים ע"י שמוסיפים להם שמן זית.
כ"אחשון
איסור לשון-הרע, נכלל אף הוא בלאו של "לא תלך רכיל". "לשון-הרע" הוא סיפור בגנות חבירו, ואפילו כאשר אינו אומר גנותו של חברו במפורש אלא רק רומז עליהם, הדבר אסור משום "לשון-הרע". כמו-כן מביא אדה"ז בתניא שאין לומר דברי גנאי על חברו גם אם הוא גנאי קטן וקל מאד, ואפילו אם אומר זאת כדי לנקות עצמו. איסור לשון-הרע חל אף במקרה שהדברים הנאמרים הנם אמת. כמובן שאם הדברים הנם שקר אסור לאומרם, גם משום איסור של "מוציא שם רע".
ג'חשון
אודות חיזוק הזיכרון בלימוד התורה נותן הרבי עצות והוראות המסייעות בהתגברות על השכחה. בין העצות שכותב הרבי על כך – שלא להתעקש ולהעמיס על הזכרון אלא להקל מעליו. בנוסף הורה הרבי אף להחליף את נושא הלימוד כשחשים בחלישות הכוח, והלימוד יהיה במקום שלבו חפץ ומתענג בו, ואחר כך ינסה לשוב ללימודו הראשון, שכן התענוג מהלימוד מסייע לזכרון. כמו כן כותב הרבי כסגולה לזכרון הלימוד – ללמוד משניות בעל פה, וכן ללמוד בעל פה את המאמר "והדרת פני זקן" של אדה"ז (לקוטי תורה סוף פ' קדושים), העוסק בקניין התורה ע"י שהלימוד נתפס במוח הזכרון וחקוק על לוח ליבו תמיד.
כ"בחשון
כינוי שם רע לחבירו אפילו שלא בפניו, אסור משום לשון-הרע ואף אסור משום אונאת דברים. ומעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה, אך למעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו אף שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, אלא שלמעשה כאשר מכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.
ה'חשון
מנהג נפילת-אפיים נלמד מתפלותיו של משה-רבינו שהתפלל על ישראל אחר חטא-העגל, תחלה בישיבה, שנאמר "ואשב בהר"; אחר כך בעמידה, שנאמר: "ואנכי עמדתי בהר"; ולבסוף בנפילת-אפיים, שנאמר "ואתנפל לפני ה'". וכך אנו נוהגים לאחר קריאת-שמע בישיבה, ולאחריה תפלת שמונה-עשרה בעמידה, אומרים את התחנונים בנפילת-אפיים. ולאחר נפילת-אפיים נוהגים לומר "ואנחנו לא נדע" ולהתרומם כשאומרים "מה נעשה", כביטוי לכך שאין בנו עוד כח לעשות יותר, לאחר שהתפללנו בישיבה, בעמידה ואף בנפילת-אפיים. ויש להקפיד שלא להפסיק בשיחה בין שמונה-עשרה לתחנונים, מפני שבסמיכותם לתפלה הם מתקבלים יותר.
ו'חשון
מנהגנו על פי הזוהר והאריז"ל, שקודם נפילת-אפיים אומרים וידוי וי"ג מידות, אותם יש לומר בציבור ובעמידה; ועל-פי דברי חז"ל על הפסוק "והחי ייתן אל ליבו", שכשאדם מתחרט על עוונותיו, כותש ומכה על הלב, לומר שהוא הגורם לעוונות. כמו-כן מבארים שההכאה היא באמצעות היד, כיוון שהידיים הן עדים על כל מעשי האדם, וכאמור: "יד העדים תהיה בו בראשונה". לכן בעת הווידוי נוהגים להכות באגרוף על החזה (מעל הלב), על כל מילה הכאה אחת, וכן מנהגנו שמכים גם ב"ואנחנו הרשענו" וכדומה.
ז'חשון
נפילת-אפיים נוהגת רק במקום שיש בו ספר-תורה וכפי שנאמר: "ויפול על-פניו לפני ארון ה'", וכל מבנה בית-הכנסת נחשב כמקום שיש בו ספר-תורה. במקום שאין ספר-תורה אומרים את המזמור בישיבה מבלי לכסות את הפנים ויש נוהגים ליפול גם כשאין ס"ת, וי"א שכך מנהג הרבי. בעת נפילת-אפיים יש להרכין את הראש ולהשעינו על זרוע היד, בבוקר כשמניחים תפילין בשמאל נופלים על יד-ימין -ואיטר שמניח בשמאל נופל בימין- ובמנחה נופלים על יד-שמאל. בעת נפילת-אפיים נוהגים לכסות את הפנים בבגד, ואין מסתפקים בכיסוי הראש ביד, מפני שהיד והפנים שייכים לגוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.
ח'חשון
עלייתו של משה-רבינו לקבל את הלוחות-האחרונים הייתה ביום חמישי, וירידתו הייתה בשני. ולמדונו חכמים שימים אלו הנם ימים בהם מתווספים הדינים בבית-דין של מעלה וכן בבתי דין של מטה קבעו את ישיבת בתי-דין, ומפני ייחודיותם של ימים אלו מוסיפים בהם תחנונים. ואף אומרים "והוא-רחום", אותו יסדו שלושה חכמים, שביקש ההגמון להשליכם לאש כחנניה מישאל ועזריה. ולאחר שצמו והתפללו, הובטחו ברמז שינצלו, ונחלקה האש לשלושה חלקים ויצאו בשלום. וכל אחד מהשלשה יסד חלק מנוסח "והוא-רחום". ולמנהגנו אומרים אותו בעמידה מפני שנתקן כנגד תפלת שמונה-עשרה.
ט'חשון
חוץ מהימים הידועים שבהם אין אומרים "תחנון" ישנם מצבים בהם נוהגים שלא לומר "תחנון". בבית–האבל אין אומרים "תחנון". והאבל עצמו, בתוך השבעה, אינו אומר "תחנון" אף כשאינו בביתו. ולהבדיל באירועים משמחים, כגון כשהתפלה בנוכחותם של חתן בשבעת ימי-המשתה, וכן אבי-הבן, הסנדק והמוהל פוטרים את הציבור מאמירת "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים בו "תחנון" בתפלה שקודם הברית. ונוהגים שביום בו מתקיימת הכנסת ספר-תורה, כל בני העיר השמחים בספר-התורה החדש אינם אומרים "תחנון". והמתפלל במקום שבו אין אומרים "תחנון" מסיבה כלשהי והוא אינו נוהג כך, כגון ביום הילולות הצדיקים שיש הנוהגים שלא לומר "תחנון" ואנו נוהגים לומר, יאמר תחנון אך לא יתבלט בכך.
י'חשון
נחלקו הפוסקים אודות אמירת "תחנון" בנוכחות החתן ביום חופתו, יש שכתבו שלכו"ע כשהנישואין בערב, נופלים הקהל על פניהם. והיו שהכריעו והורו שרק בתפלה הסמוכה לנישואין אין הקהל אומרים "תחנון". והמנהג למעשה המקובל בזמנינו בקהילות אנ"ש, שכשהחתן ביום חופתו בבית הכנסת אין אומרים הקהל "תחנון", גם כשהחתונה לאחר השקיעה, וכמה טעמים נאמרו לישוב מנהג זה.