הלכה יומית

בכלל מצוות מורא ההורים: אסור לבנים לשבת במקום המיוחד להוריהם, הן במקום המיוחד להם בבית, והן במקום הקבוע בבית הכנסת וכדומה. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לילדיהם לשבת בו שלא בנוכחות אביהם. כמו כן כחלק ממצוות המורא, אסור לבנים לקרוא להורים בשמם, ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם; כשיש לבן חבר ששמו כשם אביו, כאשר השם שגרתי, מותר לפנות אליו בשמו הרגיל, שלא בפני ההורה, כי ברור לכל שהוא מתכוון לחברו (ויש מתירים גם בפניו), ואם הוא שם נדיר אזי גם שלא בפני ההורה לא יפנה אל חבירו בשמו, אלא ישנה מעט.

אסרו חכמים בערב שבת לקבוע סעודה גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול – מפני כבוד השבת, שעל ידי שמרבה באכילה ושתייה, לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי, והזהירו חכמים אודות חומרת אי ההקפדה על כך. איסור זה מתחיל אף מהבוקר. אולם סעודה קטנה שרגיל בה בימות החול – מן הדין מותר לאכלה בכל היום אפילו סמוך לחשיכה. אבל מצווה להימנע מלקבוע סעודה זו מתחילת שעה עשירית ואילך (3 שעות זמניות אחר חצות היום), בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת לתיאבון. ויש שהמליצו לאכול טוב עד שעה עשירית שעל ידי כך נקל יותר להימנע מאכילה מיותרת בהמשך היום.

ההימנעות מאכילה משעה עשירית היא בסעודה של פת משיעור כביצה (54 גרם), אולם פירות ותבשיל מזונות מותר לאכול כל היום אפילו בשיעור של יותר מכביצה אם אינו קובע סעודתו עליהם. אלא שגם במאכלים אלו יזהר שלא יתמלא מהם כיוון שטעמה של הגבלת האכילה בערב שבת הוא שיהיה תאב לאכילת סעודת שבת, לכן יש לדאוג שלא לאבד את התיאבון לסעודת הלילה. ולכן יש להיזהר כשנמצאים בערב שבת בבתי הארחה וכדומה, ומוגשת שם ארוחת צהריים חגיגית שאינו רגיל בה בכל יום, שלא יתמלא ממנה.

אסור לבן לטפל בהוריו טיפול העלול להוציא דם, כמסופר בגמרא שרב פפא לא הניח לבנו אפילו להוציא לו קוץ, שמא יצא ממנו דם ויכשל בחבלה באביו, ואף אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת ממון סביר ובטרחה, יתאמצו להשיג רופא אחר. אבל בשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן לטפל באביו. כמו-כן יש שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, והאחרונים כתבו למעשה שכשהאב הוא בעל עור רגיש ביותר אכן אסור לבן לספרו אם יודע שירד דם, אך כשמשתמשים במכונת תספורת, כיוון שבדרך כלל לא מצוי שירד דם מותר לבן לספר את אביו, ובפרט כאשר ההליכה לספר כרוכה בטרחה ובבושה של האב.

כיוון שעיקר סעודת השבת היא על הלחם, לכן גם לאחר הקידוש – לכתחילה – מצווה להמנע מאכילה קודם נטילת הידיים ואכילת הפת קודם, שאם יאכל ממאכל אחר קודם אכילת הלחם – לא יאכל את הפת לתיאבון כיוון שהוא סמוך ממש לסעודה.

הזהירו חכמים, שכאשר ספר-התורה פתוח אסור לצאת מבית-הכנסת, אפילו כאשר ישנם עשרה אנשים זולתו. האיסור לצאת הוא מעת פתיחת הספר גם כשלא התחילו עדיין לקרוא בתורה, ואפילו אם לא נכח בבית-הכנסת אלא נכנס למטרה כלשהי בעת פתיחת ספר-התורה, עליו להמתין עד לאחר הברכה האחרונה של העולה לתורה. וכתבו הפוסקים שאם כבר שמע קריאת-התורה או שבכוונתו לשמוע במניין אחר, רשאי לצאת בין העליות, ואם לא שמע עדיין קריאת התורה לא יצא אפילו בין העליות אלא אם כן יוצא לצורך גדול או לדבר מצווה.

סעודת מצווה שזמנה ביום שישי, כגון סעודת מילה, וסעודת פדיון הבן בזמנה ביום ל"א ללידה מותר לעשותה בו ביום. אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה עשירית. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ואף בעלי הברית – המוהל והסנדק; ובסעודת פדיון הבן – הכהן נחשב הוא כאחד מבעלי המצוה.

בשלחן-ערוך פסק המחבר שאין צורך לעמוד בקריאת-התורה, אך הרמ"א מוסיף שיש המחמירים לעמוד, וכך נהג הרבי בתחלה, אולם משנת תשל"ח החל הרבי להתיישב (בשבת ויו"ט). ודנו הפוסקים האם מותר להיעמד במיוחד בקריאת שירת-הים ועשרת-הדיברות, על-פי המסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת-שמע גם את עשרת-הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים" שיפרשו שיש הבדלי דרגות בין חלקי התורה חלילה. ומסיבה זו היו שאסרו להיעמד במיוחד בקריאה מסויימת. לעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים", מפני שכיום אינם מצויים, וכן הוא מנהג חב"ד ועוד הרבה קהילות. ויש שהציעו להיעמד כמה פסוקים לפניהם, ויש המספרים שהבחינו שכך מנהג הרבי, אך לעיתים נעמד הרבי רק בפסוק הסמוך.

המשתתפים בסעודת מצווה שזמנה בערב שבת, אף על פי שמותרים הם לאכול שם (אם הם מהמניין המצומצם), עם זאת ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר כך לאכול סעודת שבת לתיאבון, אלא ישאירו מקום עבור סעודת השבת; אך אם אם אח"כ אינו יכול לקיים סעודת שבת, יעשה קידוש ויאכל מזונות וכדומה, ויאכל למחרת ביום שלוש סעודות.

נאמר בגמרא, שבערב שבת מצווה לרחוץ במים חמים כחלק מההכנות לשבת, (כלומר, המקיים מצווה זו מקבל עליה שכר, אף שאינה חובה גמורה), וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש לרחוץ את כל גופו בסמיכות לשבת מפני כבוד השבת. ואם אינו יכול לרחוץ את כל גופו במים חמים, לפחות ישתדל לרחוץ את פניו ידיו ורגליו במים חמים. כמו כן מצווה לחפוף את הראש בכל ערב שבת, וכן נהוג שבערב שבת טובלים במקווה.

כשחל יו"ט או פורים בערב שבת, מותר לאכול סעודת יו"ט, אף שהיא סעודה גדולה, כיוון שזהו זמנה, אלא שאף אותה ראוי להתחיל קודם השעה העשירית (וסעודת פורים לפני חצות), ולסיים אותה לפני השקיעה ולברך ברכת המזון. ואחרי ערבית אוכלים סעודת שבת, כבכל ליל שבת. בהלכה מובאת אפשרות להמשיך את הסעודה לתוך השבת, ובעת השקיעה מכסים את הפת שעל השולחן, מוזגים כוס יין, ומקדשים קידוש של שבת בלי לברך ברכת "בורא פרי הגפן" (כיוון שכבר ברכו בסעודה על היין), ואחר כך מגלים את הפת וממשיכים בסעודה (כמובן מבלי לברך ברכת "המוציא" שוב). ובזה כבר יוצאים ידי חובת סעודת שבת. ואמנם כך נהג הקהל בשנים הראשונות בהתוועדויות עם הרבי, אולם בשנת תשד"מ הורה הרבי לקהל, להפסיק את סעודת החג בברכת המזון קודם השקיעה, ולא להמשיכה אל תוך השבת.

מי ששערות ראשו גדולות מצווה לגלחן קודם השבת, בכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול – חוץ מימי ספירת העומר וימי בין המצרים בהם אין מסתפרים; ומצווה מן המובחר להסתפר בערב שבת ממש ולא קודם לכן, בכדי שיהיה ניכר שמסתפר הוא לכבוד השבת. ואם אין באפשרותו להסתפר בערב שבת ממש בשל עיסוקי הכנת צרכי שבת, יסתפר ביום חמישי, על מנת שיסמוך את התספורת לשבת ככל האפשר. אולם כאשר ערב שבת הוא ראש חודש, נהוג שלא להסתפר בו על פי הזהרת רבי יהודה החסיד בצוואתו, מפני הסכנה שבדבר.