הלכה יומית

מן הדין מותר להבדיל על הכוס בצאת-השבת, ולעשות מלאכה, אף-על-פי שעדיין לא התפלל ערבית, אולם לכתחילה ראוי לבעל נפש שלא לעשות מלאכה עד לאחר סדר הקדושה של "ואתה-קדוש" הנאמרת בציבור, ולכן לכתחילה יש להתפלל ערבית קודם ההבדלה על הכוס ועשיית מלאכה. אלא שאף במקרה שהבדיל על הכוס קודם שהתפלל ערבית צריך להזכיר ההבדלה בתפילה, שהרי עיקר תקנת ההבדלה הייתה בתפילה. וכן מי ששכח או נאנס, ולא התפלל כלל ערבית במוצאי-שבת, ומתפלל פעמיים את תפלת שמונה עשרה בשחרית, עליו להזכיר הבדלה בתפילה שניה שהיא לתשלומין, אף-על-פי שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שההבדלה שבתפילה היא עיקר התקנה.

מעבר לאיסור לדבר בעת קריאת-התורה ואפילו בדברי תורה, כתבו הפוסקים שבעת הקריאה אין ללמוד תורה. אלא שיש להקפיד שהלימוד יהיה בלחש, וכן שהלומד יישב במקום שיהיה ניכר עליו שהוא שייך למניין אחר. ויש המתירים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בלחש בעת קריאת-התורה, אלא שלכתחילה אין ראוי לנהוג כך, אלא להאזין לבעל-קורא ולעקוב בשתיקה מתוך החומש אחרי כל מילה של קריאת-התורה.

יו"ט שחל במוצאי-שבת תקנו להבדיל בתפילת ערבית של החג באמירת "ותודיענו", בכדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג, ומי ששכח לומר "ותודיענו", והתחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" שוב אינו אומר "ותודיענו", ויש שכתבו שמן הדין ניתן לומר "ותודיענו" עד חתימת ברכת "מקדש ישראל והזמנים", וכל שכן אם נזכר לפני "יעלה-ויבוא" שיכול לומר שם ותודיענו.

אמרו חכמים: "אכל בשר אסור לאכול גבינה". ונחלקו הראשונים בטעם ההמתנה בין אכילת הבשר למוצרי החלב, יש שסברו שטעם ההמתנה הוא מפני הבשר שנותר בין השיניים, שלא יבוא לאכול את מאכלי החלב כשהבשר בין שיניו. לעומתם היו שסברו שטעם ההמתנה הוא משום שלאחר האכילה נמשך טעם מן הקיבה. למעשה אנו מחמירים כשתי השיטות וממתינים בין בשר לחלב גם אם רק לעס מבלי לבלוע, וכן ממתינים גם אם רק בלע מבלי ללעוס. אולם מי שרק טעם מבלי ללעוס ומיד אחר כך פלט את מה שבפיו מבלי לבלוע כלל, אינו צריך להמתין קודם אכילת מאכלי החלב, אלא די לו בקינוח והדחת פיו בלבד.

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי חלב. ולמעשה נפסק להלכה שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הפוסקים בשיעור זמן זה, ורבים הכריעו שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. שיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

לאחר שעברו 6 שעות מסיום הסעודה, אין צורך לחשוש שמא נמצאים שאריות בשר בין שיניו ואין חיוב לחפשם (אא"כ יש לו חורים בשיניים וכל-כשן כשיש פלטה, קוביות וכדומה)- אלא מותר לאכול מאכלי חלב מיד בתום זמן ההמתנה. עם זאת אם נמצאו שאריות בשר ששהו בפה במשך 6 שעות, יש להוציאם מן הפה קודם אכילת או שתיית מוצרי חלב ויקנח וידיח את פיו, אולם אין צורך להמתין 6 שעות נוספות, ואם בלעו ראוי להחמיר ולהמתין 6 שעות.

מעיקר הדין אין חיוב להקפיד עם הקטן להמתנה בין בשר לחלב לפני שמגיע הוא לכלל הבנה (גיל 2-3), אלא שראוי לחנכו על כך בהדרגה (להמתין שעה). והגדולים יותר יש שכתבו להמתין כפי זמן המרווח הרגיל שלו בין הסעודות (לכה"פ 3-4 שעות), אלא שאם התינוק אכל בשר וצריך לאכול את ארוחתו החלבית מטעמי בריאות, או כשאין דרך אחרת להרגיעו, יש לתת לו כשפיו נקי מבשר לאחר המתנה של שעה, ומיד כשמתאפשר הדבר מצד הילד, ראוי לחנכו להמתין 6 שעות.

מעיקר הדין האוכל מוצרי חלב רכים, מותר לו לאכול בשר לאחר שניקה את ידיו, קינח פיו והדיחו. אלא שלמעשה על פי הזוהר נוהגים אנו להמתין ביניהם שעה. וכשאוכלים גבינה קשה ורוצים לאכול בשר מעיקר הדין יש צורך להמתין אחריה שש שעות. למעשה, רוב הגבינות המוקשות שהמשווקות בימינו כולל (גבינה-צהובה) אינם בגדר ההלכתי של גבינה קשה, מלבד בגבינת פרמזן וגבינת קצ׳קבל וכדומה. ובנוגע לגבינה צהובה יש שהחמירו בהמתנת 6 שעות לאחריה.

נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו שחטא, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע, וכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, מצווה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. ועל כך נאמר "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". אלא שכלל זה לא נאמר על דבר איסור המפורש בתורה, שכן בדבר המפורש בתורה ישנה חובת המחאה עד שהלה ינזוף בו או יכה אותו, וכך הכריע אדה"ז למעשה. אך גם במקרה שפטור מלהוכיחו, ראוי להתאמץ לקרבו בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע בו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "אונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את חברו בשם גנאי ואפילו שלא בפניו, ואפילו בדרך צחוק והיתול אסור גם אם הלה כבר הורגל בכינוי זה. ומעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ולמעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, אלא שכתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, כפי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" ואמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה", לפיכך צריך לחוס על כבודו ועל ממונו של חברו כשם שחס הוא על שלו. וכל הדברים שאדם רוצה שיעשו לו, מצוה עליו לעשותם לאחיו מישראל. וכותב אדה"ז כי הדרך הישרה להגיע לקיום מצוות אהבת ישראל היא ע"י שהאדם יגביר את נפשו על גופו, שכן מצד הנפש כל ישראל הם אחים ממש בשרש נפשם בה' אחד.

אמרו חכמים שצריך להזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדבור, שמתוך שדמעתה מצויה פורענותה ממהרת לבוא. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. וכן שאמר רבא לבני דורו "כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו".