הלכה יומית

אמרו חכמים, שמפני חשיבותו של היין יש לברך עליו בתוך הסעודה, אלא שבשבתות וימים טובים אין לברך על היין בסעודה כיוון שהקידוש הוא מצרכי הסעודה ונפטר בברכת "הגפן" שבקידוש, ואף השומעים את הקידוש שטעמו מהיין נפטרו בברכה זו. אולם ברכת "הגפן" בהבדלה אינה פוטרת את שתייתו בסעודה שלאחריה, אלא אם-כן חשב בעת-הברכה לשתותו בסעודה. ולגבי משקאות חריפים המוגשים בתוך-הסעודה לאמירת "לחיים" וכדומה דנו הפוסקים האם יש לברך עליהם, והיו שניסו לחלק במטרת הבאתם ולחייב ברכה במצבים שונים אף בתוך הסעודה, אלא שהדעה הרווחת למעשה שאין מברכים עליהם כלל בתוך הסעודה.

נחלקו הפוסקים האחרונים האם יש לברך על גלידה המוגשת בקינוח הסעודה. שכן הגלידה עשויה ממשקה שקפא, ולמעשה נוהגים שלא לברך על משקאות בתוך הסעודה, ואפילו כששותה משקאות מתוקים בסוף הסעודה כיוון שיתכן ששותה אף מחמת צימאון הבא מהמאכל ולכן אין מברכים עליו, ולפי זה כתבו שגם על הגלידה שקפואה היטב אין לברך, ומאדה"ז משמע שנחשבת כמאכל, שכן דבר שאין דרך לשתותו בבת אחת אלא מתעכב בפה מעט ועובר לעיסה כלשהי עד שנבלע אינו כמשקה אלא כמאכל. וכיוון שהגלידה באה רק לקינוח ולא להשביע אינה נפטרת בברכת הפת ויש לברך עליה שהכל.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. על חשיבות קביעות המקום לתפלה כתבו הפוסקים שכיוון שהתפלה היא במקום קרבן לכן ישנם דברים המשותפים בין התפלה לקרבן, וביניהם קביעות מקום כמו שהיה בקרבנות. כמו-כן תפלה במקום קבוע מסייעת בכוונת וריכוז בעת התפלה ומונעת היסח-הדעת מיותרת שעלול למצוא כשמשנה את מקומו.

והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית-הכנסת עם הציבור, על-כן יש לקבוע לעצמו בית-כנסת קבוע בו יתפלל. כתבו הפוסקים שאין די בכך שמתפלל בבית-הכנסת קבוע, אלא שאף בבית-הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. עם-זאת, ניתן לקבוע מקום מסויים לתפלה בימות החול ומקום לשבתות, וכן בימות החול עצמם ניתן לקבוע מקום תפלה מסויים לכל אחת משלשת התפלות שבכל יום.

כשבוחרים מקום לתפלה, יש לתת את הדעת למספר קריטריונים, ראוי שתהיה התפלה במקום בו לומד תורה. כמו-כן אין להתפלל במקום הגבוה שלשה טפחים (כ-21 ס"מ) שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'", אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע-אמות (כ-192 ס"מ) על ארבע-אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. וראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע-אמות, שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ. צ"ע למעשה אם ההקפדה על גובה ד"א או שטח

כתבו הפוסקים שלעניין קביעות מקום לתפלה נחשבים כל הארבע-אמות שבסביבת מקום זה, ולכן כאשר מוצא אדם אחר במקומו הקבוע, ישב בסמוך לו שעדיין נחשב הדבר כמקומו הקבוע. ואם גם המקומות שסביבו תפוסים או שיש במקומו דברים הטורדים את כוונתו, מוטב שישב במקום אחר ולא יעורר מדון או יפגע בכבודו של הזולת לשם-כך. ועיקר ההקפדה על קביעות מקום התפלה היא בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא שכתבו הפוסקים שנכון להיות במקום אחד במשך כל התפלה, ובכלל ידוע שלא הייתה נוחה דעתם הק' של רבותינו-נשיאינו מהסתובבויות אנה-ואנה במשך התפלה.

נאמר במשנה: "המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת . . ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן – השוכר עושהו". כלומר, חיובו של המשכיר לספק לשוכר בית את צרכיו ההכרחיים הרגילים, שהתקנתם כרוכה בעבודה מקצועית. אולם דברים שבאים כתוספת על הצורך הרגיל או אף דברים חיוניים אלא שהתקנתם פשוטה אין המשכיר מחויב לספקם לשוכר, וכך נפסק הדבר להלכה. אלא שכיוון שהדבר תלוי בכמה דברים, המשתנים בעקבות אופי הנוהג המשתנה מזמן לזמן וממקום למקום, לכן במדור זה יוצגו מספר דוגמאות נפוצות והשאלות ההלכתיות המתעוררות סביבן, ולמעשה יש לעשות כהוראת מורה הוראה מובהק בתחום זה.

כאשר היה מוסכם שבדעת השוכר לשכור בית זה כפי שעומד עתה בעת ההסכם, נחלקו הראשונים האם על המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה כאשר נגרמו בה נזקים במהלך ימי השכירות שתיקונם הוא חיוני עבור דייריו. ולמעשה כתבו הפוסקים שבכל שאלת מחויבותו של המשכיר יש לנהוג כמנהג המדינה, והביאו מספר דוגמאות לדברים שהיו מקובלים בזמנם, כגון נקיטת אמצעי בידוד מן הגשם והקור לקראת החורף, הכוללים איטום החלונות והתקנת תנורי חימום, ולכן יש לבדוק את המנהג הרווח באותו מקום ובאותה העת לגבי כל תיקון לגופו.

כתבו הפוסקים שתקלות בדברים חיוניים עבור שימוש בסיסי בדירה באחריות המשכיר לתקן אותן, אפילו אם התקלה הייתה כבר קיימת בזמן חתימת ההסכם. ויש שכתבו שגם במקרה שהשוכר ידע על התקלה בעת שראה את הבית כדי לשוכרו ולא דרש את תיקונה, יכול לדרוש תיקונם בתוך זמן השכירות, שניתן להניח שהיה ברור לו שהמשכיר יתקן את התקלות, שהרי תיקונים אלו הם דברים שבלעדיהם הדירה אינה ראויה למגורים. ובדברים שאינם חיוניים לדיירי הבית והיו מקולקלים בעת ביצוע הסכם השכירות, אין המשכיר חייב לתקנם אלא אם כן היה ברור מתחילה שהבית כולל תוספת זו – כיוון שעל דעת כן שכר את הדירה ולכן על המשכיר לתקנם.

כל האמור לגבי מחויבותו של המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה, הוא רק כאשר הנזקים לא בוצעו על ידי השוכר. וכן נזק שנגרם כתוצאה משימוש סביר כתבו הפוסקים שתיקונו הוא באחריותו של המשכיר, כמו כן הבהירו הפוסקים שהמשכיר אחראי לתקן גם תקלות שנגרמו כתוצאה מבלאי טבעי.

לעניין חיובי תשלומים נחשב דינו של שוכר כ"שומר שכר" (שחייב בגניבה ואבידה), אולם בשכירות דירה וכדומה שונה הדבר, שכן לפי ההלכה אין אחריות הנזקים מוטלת על השומר בקרקעות, והוא פטור מלשלם על נזקים שנגרמו להם. ולכן השוכר יהיה פטור מנזקים שייגרמו למבנה, אולם ניתן יהיה לחייבו רק על נזקים שנגרמו לריהוט. אלא אם כן התנו בעת קניין השכירות שהשוכר מתחייב מעבר למחויבות שהוטלה עליו על פי התורה – ועליו להחזיר את הדירה כפי שקבלה ולשאת באחריות הנזקים שיגרמו לה.

כתבו הפוסקים שכשם שכל אדם שמזיק לרכושו של חברו מחויב הוא לשלם את נזקו, כך השוכר חייב לשלם על נזקים שגרם, אלא שמדין "מזיק" ניתן לחייב את השוכר רק על נזקים שפשע וביצע באופן ישיר, אך לא על נזקים שנגרמו באופן עקיף. עם זאת, כאשר השוכר יכול למנוע את הנזק חייב לעשות זאת – מדין "השבת אבידה".