הלכה יומית

לגבי מוצרים שברכתם "מזונות" המוגשים בתוך הסעודה, כתבו הפוסקים לחלק בין הסוגים השונים; מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכן עיסה הממולאת עם מיני מתיקה וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגישם לאחר ברכת-המזון ובפרט בשבת, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרז"ש דווארקין ע"ה.

פירות הנאכלים ללא לחם, כקינוח ולא כמזון, יש לברך עליהם, בין חיים ובין מבושלים, לכל הדעות, וכן פיצוחים המוגשים כקינוח לסעודה יש לברך עליהם תחלה. אולם פירות המוגשים כחלק מן הסעודה כגון סלט המורכב ממיני תפוחים ואגוזים וכדומה, או שזיפים תמרים וצימוקים המוגשים כתוספת למנה עיקרית, כיוון שהכוונה היא לאוכלם כעת כמזון, כדאי לטעום מהם פחות מ"כזית" לפני הסעודה בברכה ובכך לפטרם מברכה כשיאכלם בעת הסעודה. ואם הכוונה בפירות אלו הוא כדי שיאכלו יחד עם הלחם והדבר היחיד שמלפת בו את הפת בסעודה זו הוא הפירות, יאכל מהם עם פת בתחילה ובסוף, ולא יצטרך לברך עליהם כלל.

מכיוון ש"אין אכילה בלא שתייה", נחשבים המים ושאר המשקאות שנוהגים לשתותם בסעודה כבאים מחמת הסעודה, ולכן אין לברך עליהם כיוון שנפטרים הם בברכת הלחם, אף אם האדם היה צמא קודם לכן. אבל לגבי תה או קפה-שחור, אין רגילים לשתותם דווקא בתוך הסעודה, ולכן כשמביאים אותם כקינוח סעודה, נחלקו הפוסקים האם יש לברך עליהם, ומספק אין לברך עליהם. ולגבי קפה שחור המוגש בסוף החתונה אחרי סילוק השולחנות בכוסות קטנים יש לברך עליו.

אמרו חכמים, שמפני חשיבותו של היין יש לברך עליו בתוך הסעודה, אלא שבשבתות וימים טובים אין לברך על היין בסעודה כיוון שהקידוש הוא מצרכי הסעודה ונפטר בברכת "הגפן" שבקידוש, ואף השומעים את הקידוש שטעמו מהיין נפטרו בברכה זו. אולם ברכת "הגפן" בהבדלה אינה פוטרת את שתייתו בסעודה שלאחריה, אלא אם-כן חשב בעת-הברכה לשתותו בסעודה. ולגבי משקאות חריפים המוגשים בתוך-הסעודה לאמירת "לחיים" וכדומה דנו הפוסקים האם יש לברך עליהם, והיו שניסו לחלק במטרת הבאתם ולחייב ברכה במצבים שונים אף בתוך הסעודה, אלא שהדעה הרווחת למעשה שאין מברכים עליהם כלל בתוך הסעודה.

נחלקו הפוסקים האחרונים האם יש לברך על גלידה המוגשת בקינוח הסעודה. שכן הגלידה עשויה ממשקה שקפא, ולמעשה נוהגים שלא לברך על משקאות בתוך הסעודה, ואפילו כששותה משקאות מתוקים בסוף הסעודה כיוון שיתכן ששותה אף מחמת צימאון הבא מהמאכל ולכן אין מברכים עליו, ולפי זה כתבו שגם על הגלידה שקפואה היטב אין לברך, ומאדה"ז משמע שנחשבת כמאכל, שכן דבר שאין דרך לשתותו בבת אחת אלא מתעכב בפה מעט ועובר לעיסה כלשהי עד שנבלע אינו כמשקה אלא כמאכל. וכיוון שהגלידה באה רק לקינוח ולא להשביע אינה נפטרת בברכת הפת ויש לברך עליה שהכל.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. על חשיבות קביעות המקום לתפלה כתבו הפוסקים שכיוון שהתפלה היא במקום קרבן לכן ישנם דברים המשותפים בין התפלה לקרבן, וביניהם קביעות מקום כמו שהיה בקרבנות. כמו-כן תפלה במקום קבוע מסייעת בכוונת וריכוז בעת התפלה ומונעת היסח-הדעת מיותרת שעלול למצוא כשמשנה את מקומו.

ביצים ופירות שמוטבעים חותמות על קליפתם, אין לקלפם במקום האתיות בשבת, וכן אריזות-מזון שונות אין לפתחן במקום הכיתוב ואפילו באופן שהעטיפה עדיין מחוברת ולא תקרע לגמרי, וניתן עדיין להצמיד את חלקי הקרעים זה לזה, הדבר אסור, שכן לא ניתן להחזיר את הכתב לקדמותו בחיבור אחיד ממש, ולכן הרי הוא כמוחק.

עוגות או עוגיות עליהן כתובות או חקוקות אותיות אסור לאכלן בשבת, מפני שבאכילתן הוא מוחק את האותיות הכתובות עליהן. ואף שאינו מתכוון כלל למחיקה אלא לאכילת העוגה ואגב אכילתו נמחקות האותיות בפיו הדבר אסור. איסור זה הוא באותיות אולם מאכלים ומאפים המצוירים עליהם ציורים שונים אין איסור לאכלם, אלא אם כן יש להם משמעות כ'לוגו' של מפעל וכדומה.

כתבו הפוסקים שכשרוצים לאכול עוגיות עם כיתוב בשלימותן בשבת, הדבר אפשרי רק כאשר מכניסה בבת-אחת לפיו ללא שינגוס אותה בכיתוב, כיוון שאינו מוחק את האות אלא בשעה שכבר בפיו ואבודה מן העולם. והרוצה לתת לקטן מאפה עליו כתובות אותיות לא יכניסנו אל תוך פיו, אלא נותן לו והקטן אוכלו, אולם הוריו לא יתנו לו מאפה זה, שכן מוזהרים הם בחינוכו. אך אדם אחר רשאי לתת לו מאפה זה, ואף שוודאי יאכל את האותיות אין צורך למנעו כיון שמתכוון הוא להנאת עצמו.

נאמר במשנה: "המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת . . ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן – השוכר עושהו". כלומר, חיובו של המשכיר לספק לשוכר בית את צרכיו ההכרחיים הרגילים, שהתקנתם כרוכה בעבודה מקצועית. אולם דברים שבאים כתוספת על הצורך הרגיל או אף דברים חיוניים אלא שהתקנתם פשוטה אין המשכיר מחויב לספקם לשוכר, וכך נפסק הדבר להלכה. אלא שכיוון שהדבר תלוי בכמה דברים, המשתנים בעקבות אופי הנוהג המשתנה מזמן לזמן וממקום למקום, לכן במדור זה יוצגו מספר דוגמאות נפוצות והשאלות ההלכתיות המתעוררות סביבן, ולמעשה יש לעשות כהוראת מורה הוראה מובהק בתחום זה.

כאשר היה מוסכם שבדעת השוכר לשכור בית זה כפי שעומד עתה בעת ההסכם, נחלקו הראשונים האם על המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה כאשר נגרמו בה נזקים במהלך ימי השכירות שתיקונם הוא חיוני עבור דייריו. ולמעשה כתבו הפוסקים שבכל שאלת מחויבותו של המשכיר יש לנהוג כמנהג המדינה, והביאו מספר דוגמאות לדברים שהיו מקובלים בזמנם, כגון נקיטת אמצעי בידוד מן הגשם והקור לקראת החורף, הכוללים איטום החלונות והתקנת תנורי חימום, ולכן יש לבדוק את המנהג הרווח באותו מקום ובאותה העת לגבי כל תיקון לגופו.

כתבו הפוסקים שתקלות בדברים חיוניים עבור שימוש בסיסי בדירה באחריות המשכיר לתקן אותן, אפילו אם התקלה הייתה כבר קיימת בזמן חתימת ההסכם. ויש שכתבו שגם במקרה שהשוכר ידע על התקלה בעת שראה את הבית כדי לשוכרו ולא דרש את תיקונה, יכול לדרוש תיקונם בתוך זמן השכירות, שניתן להניח שהיה ברור לו שהמשכיר יתקן את התקלות, שהרי תיקונים אלו הם דברים שבלעדיהם הדירה אינה ראויה למגורים. ובדברים שאינם חיוניים לדיירי הבית והיו מקולקלים בעת ביצוע הסכם השכירות, אין המשכיר חייב לתקנם אלא אם כן היה ברור מתחילה שהבית כולל תוספת זו – כיוון שעל דעת כן שכר את הדירה ולכן על המשכיר לתקנם.