הלכה יומית

כתבו הפוסקים שתקלות בדברים חיוניים עבור שימוש בסיסי בדירה באחריות המשכיר לתקן אותן, אפילו אם התקלה הייתה כבר קיימת בזמן חתימת ההסכם. ויש שכתבו שגם במקרה שהשוכר ידע על התקלה בעת שראה את הבית כדי לשוכרו ולא דרש את תיקונה, יכול לדרוש תיקונם בתוך זמן השכירות, שניתן להניח שהיה ברור לו שהמשכיר יתקן את התקלות, שהרי תיקונים אלו הם דברים שבלעדיהם הדירה אינה ראויה למגורים. ובדברים שאינם חיוניים לדיירי הבית והיו מקולקלים בעת ביצוע הסכם השכירות, אין המשכיר חייב לתקנם אלא אם כן היה ברור מתחילה שהבית כולל תוספת זו – כיוון שעל דעת כן שכר את הדירה ולכן על המשכיר לתקנם.

כל האמור לגבי מחויבותו של המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה, הוא רק כאשר הנזקים לא בוצעו על ידי השוכר. וכן נזק שנגרם כתוצאה משימוש סביר כתבו הפוסקים שתיקונו הוא באחריותו של המשכיר, כמו כן הבהירו הפוסקים שהמשכיר אחראי לתקן גם תקלות שנגרמו כתוצאה מבלאי טבעי.

לעניין חיובי תשלומים נחשב דינו של שוכר כ"שומר שכר" (שחייב בגניבה ואבידה), אולם בשכירות דירה וכדומה שונה הדבר, שכן לפי ההלכה אין אחריות הנזקים מוטלת על השומר בקרקעות, והוא פטור מלשלם על נזקים שנגרמו להם. ולכן השוכר יהיה פטור מנזקים שייגרמו למבנה, אולם ניתן יהיה לחייבו רק על נזקים שנגרמו לריהוט. אלא אם כן התנו בעת קניין השכירות שהשוכר מתחייב מעבר למחויבות שהוטלה עליו על פי התורה – ועליו להחזיר את הדירה כפי שקבלה ולשאת באחריות הנזקים שיגרמו לה.

כתבו הפוסקים שכשם שכל אדם שמזיק לרכושו של חברו מחויב הוא לשלם את נזקו, כך השוכר חייב לשלם על נזקים שגרם, אלא שמדין "מזיק" ניתן לחייב את השוכר רק על נזקים שפשע וביצע באופן ישיר, אך לא על נזקים שנגרמו באופן עקיף. עם זאת, כאשר השוכר יכול למנוע את הנזק חייב לעשות זאת – מדין "השבת אבידה".

אמרו חכמים: "ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב", ועל לידת בת, "שהחיינו". הטעם לחילוק זה הוא, משום שמברכים ברכת "הטוב והמטיב" רק כאשר ישנה שותפות בטובה. ולכן בלידת בן מברכים "הטוב והמטיב" מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם, משא"כ בבת השמחה אינה כמו בבן, ולכן מברכים רק על שמחת הלידה ברכת "שהחיינו" כשרואה את הבת לראשונה. ובלידת בן גם כשלא ראה האב את הילד ורק שמע שנולד – יברך.

אמרו חכמים: "קנה כלים (=בגדים) חדשים אומר . . "שהחיינו". אלא שלמנהגנו, באכילת פרי או ירק חדש מברכים "שהחיינו", כי ההנאה היא אף מכך שנעשים דם ובשר, משא"כ בבגדים חדשים. משום כך נהוג לברך "שהחיינו" רק בבגד חשוב ונדיר ביותר עבור הלובש. אודות "שהחיינו" בלבישת טלית בפעם הראשונה השיב הרבי: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה". עם-זאת בהזדמנויות שונות בהם מברכים "שהחיינו", לדוגמא: בעת התקיעות ביום ב' דר"ה, (יום-הולדת), ברכת-החמה ועוד מצרפים בגד חדש לברכה, כשהכוונה בברכה היא בעיקר על האירוע המרגש בו נמצאים בהודאה לה' ש"הגיענו לזמן הזה".

אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת מוחק. את הגדרתה של פעולה זו כמלאכה האסורה בשבת למדו מכך שהייתה במשכן, כשהיו מתאימים את קרשי המשכן היו כותבים אות על קרש ואות על הקרש הסמוך לו וכך ידעו להתאימם זה-לזה. וכשטעו וכתבו אות לא נכונה על אחת מהקרשים, היו מוחקים אותה, בכדי שיוכלו לכתוב במקומה אות אחרת. מטרתה של מלאכת המוחק היא הכשרת מקום לכתיבה, וכשמוחק שתי אותיות או אפילו מטשטש דיו באופן שניתן יהיה לכתוב במקומן שתי אותיות, עובר הוא על מלאכת המוחק מן התורה, אלא שחכמים אסרו למחוק בכל אופן, גם באופן שאינו מכשיר מקום לכתיבה.

יש מן הפוסקים שכתבו שכשם שהמסיר דיו מעל גבי הקלף וכדומה נחשב כמוחק בכך שמפנה מקום לכתיבה, כך מי שהתפחמו ידיו בשבת משחרות הסיר וכדומה, לא ינגב ידיו לאחר השטיפה, משום שהוא נחשב למוחק את השחרורית שעל ידו, ומטעם זה הזהירו להקפיד מערב שבת שלא יהיו על הידיים שאריות צבע בכדי שלא יבוא למחקם בשבת. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להקל בזה, שכן כל איסור מחיקת הדיו הוא במקום הראוי לכתיבה והמחיקה מכשירה מקום לכתיבה, אולם הידיים אינם מוגדרות כמקום הראוי לכתיבה ולכן אין בכך איסור. ולגבי הסרת איפור בשבת כתבו הפוסקים לאסור משום שניתנים על העור בכוונה והסרתם מאפשרת איפור מחדש והרי זה כמוחק על מנת לצבוע, ובמקום הצורך יש שהקלו בכך.

אף שמעיקר-הדין קטן עולה ל"מפטיר" אין מנהגנו לעלותו. מי שאינו יודע לומר ההפטרה בעצמו לא יקראו לו ל"מפטיר", ובדיעבד אם קראו לו יעלה לתורה, ויקרא אחר את ההפטרה, ולכתחילה יש לעלות למפטיר רק היודע לקרוא את ההפטרה בטעמיה. נהגו האבלים בתוך שנתם לעלות למפטיר וכן בשבת לפני היאר-צייט או ביאר-צייט עצמו, בטעם הדבר כתבו הפוסקים שהוא לטובת הנפטר שמזכה בנו את הציבור בענייה על הברכות, וכן משום שברכות אלו כוללות צידוק-הדין באמירת "אמת וצדק", אלא שהנהגה זו היא בגדר השתדלות טובה ולכן לכבוד נשמת הנפטר יש ליישמה בדרכי-נועם ולא מתוך מדון.

הרבי מספר שכשקראו באקראי לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב ל"מפטיר" לא רצה לעלות עד שיעבור לעצמו על ההפטרה. וכן נהוג שכל יחיד קורא לעצמו תחלה את ההפטרה שמא יקראוהו למפטיר בבית-הכנסת. ולמנהגנו קוראים ביחיד אף את יתר ההפטרות שאינן נקראות בבית-הכנסת כגון בשבת ראש-חודש בה נדחית הפטרת הפרשה, ביחיד קוראים אף את הפטרת פרשת-השבוע. חובה על הכל לשמוע ההפטרה וברכותיה, כמו קריאת התורה, ולכן לא יתחיל המפטיר להפטיר, עד שיגמור הגולל לגלול הספר-תורה, בכדי שגם הגולל יוכל להבין ולשומעה; לכתחילה צריך המפטיר לעמוד בקריאת ההפטרה מפני כבוד-הציבור; נהוג שלא לסמוך על שמיעת ההפטרה בלבד, אלא לשמוע הברכות מפי המפטיר ואחר-כך לקוראה בעצמו מלה במלה עם המפטיר, אלא שצריכים לקוראה בלחש מפני שחובה על הכל לשמוע ההפטרה ואין שני קולות נשמעים כאחד, ונהגו חסידים שבקריאת ההפטרה של הרבי שלא לקרוא עמו אלא להקשיב בלבד.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר, שבעת תפלתה אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שנצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות (כ-2 מטר) של המתפלל תפלת העמידה מכל צדדיו. בטעם האיסור נכתב שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, ומפאת כבוד השכינה אין לשבת על ידו. טעם נוסף על-כך הוא שהוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו, ומטעם זה אסרו אף לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל ואסור אף לשוחח או לעשות כל דבר שעלול לבלבלו; ויש שהתירו לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל מצדיו באופן שהמתפלל אינו רואהו ואין הדבר מסיח את דעתו, אולם על פי הזוהר אסור לעבור על-יד המתפלל אפילו מצדיו בתוך ד' אמותיו. ובמקרה שנעמד אדם להתפלל ממול מקומו מנהג הרבי שלא להתיישב כל עוד הוא מתפלל.

דנו הפוסקים עד מתי חל דין זה שלא לעבור כנגד המתפלל, ולמעשה כתבו שנהוג להקפיד על-כך גם אם המתפלל אוחז ב"אלוקי נצור", כל זמן שלא פסע ג' פסיעות לאחוריו, שכן כל עוד ולא פסע עדיין הוא כעומד לפני המלך. והוסיפו הפוסקים שיש להיזהר אף שלא לעבור כנגד הקורא פסוק ראשון של קריאת שמע בכדי שלא לבלבל כוונתו, וכן שלא לעבור כנגד האומר קדיש. ובכלל ידועה הוראת רבותינו-נשיאינו להימנע מהסתובבות אנה-ואנה במשך התפלה.