הלכה יומית

אמרו חכמים "חמין במוצאי-שבת מלוגמא", כלומר – שתיית מים חמים, ורחיצה במים חמים במוצאי-שבת מסוגלים לרפואה. מעבר לכך מובא בפוסקים המנהג להשתמש לשתייה במוצאי-שבת במים חדשים, ולא במים שכבר נמצאים בכלים משבת. מפני ש"בארה של מרים" עוברת בכל מוצאי-שבת אל כל הבארות והמעיינות, ומי שפוגע בה ושותה ממימיה מתרפא מיד. ולכן נוהגים לשאוב מים חדשים במוצאי-שבת שאולי יזדמן לידם מים מבארה של מרים; על מנהג זה הזכיר הרבי שכיוון שאדה"ז הביא מנהג זה, לכן גם כיום יש מקום למנהג זה.

מי שלא ברך "שהחיינו" קודם אכילת הפרי ואפילו אם אכל כזית ממנו יכול לברך "שהחיינו" כל-עוד עסוק באכילה הראשונה ודעתו לאכול ממנו עוד, כיוון ששמחתו באכילת הפרי החדש נמשכת. אולם כשנזכר שלא ברך "שהחיינו" לאחר סיום אכילת הפירות שהיה בדעתו לאכול, לא יברך "שהחיינו", ואפילו לא עבר עדיין שיעור עיכול. וכתבו הפוסקים שבאכילה השנייה יברך "שהחיינו" ללא שם-ומלכות, והרוצה להדר ייקח פרי חדש אחר שלא אכל עדיין ויכוון לפטור אף את הפרי הראשון.

אנשי כנסת הגדולה הורו להפטיר בנביא בכל יו"ט מענינו של יום, ובמרוצת הדורות בעקבות גזרות שמד שכללו את אסור הקריאה-בתורה, תקנו חכמים שבכל שבת יקראו בנביאים מעניין הפרשה או מאורע השייך ליום הקריאה, שבעה עליות כנגד קריאת-התורה, כשכל עלייה הורכבה משלושה פסוקים לפחות, כך שהקריאה בנביא הכילה לפחות עשרים ואחד פסוקים. ומשבטלה הגזירה וחזרו לקרוא-בתורה, תקנו שיפטירו בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים, אלא שאם הסתיים העניין בפחות מכך לא הוסיפו עוד פסוקים.

ההפטרה נתקנה מעיקרה לשבתות וימים טובים בשחרית, ובימי הקריאה החלים בחול אין מפטירים בשחרית, מפני שלא רצו לבטל את העם ממלאכתם, ובתשעה-באב מפטירים בשחרית, שנהגו שלא לעשות בו מלאכה ואין זה מעכב העם ממלאכתם; כמו-כן בימי התעניות בתפלת מנחה מפטירים הפטרת "דרשו ה'" העוסקת בתשובה, וכפי שהנהיגו עזרא ונחמיה לעורר העם לתשובה לקראת סיום התענית. ההפטרה נתקנה מעיקרה רק בציבור, לאחר שקראו בספר-תורה, אולם אם לא קראו-בתורה, מחמת שלא היה מניין או שלא היה ספר-תורה אין חובת קריאת ההפטרה, ובמקום בו אין קריאת-התורה בקביעות נכון שיקראו מתוך החומש בלא ברכותיה, שלא תשתכח מהם תורת-הקריאה וההפטרה.

מנהג עתיק ללמוד בכל ראש-חודש פסוק אחד עם פירוש רש"י, וניתן להוסיף פירושים נוספים, מפרק התהילים המתאים למספר שנות חייו, ואם הפרק מכיל פחות מי"ב פסוקים, וכן בשנת העיבור, חוזרים ללמוד את הפרק שוב עד שיעלה כמספר חודשי השנה; ואם הפרק מרובה בפסוקים, לומדים שניים או יותר פסוקים בכל ראש-חודש.

נאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", כלומר התורה אוסרת על גבר ללבוש בגדי נשים, וכן להיפך. בטעם האיסור ביארו הראשונים, שהוא מפני שהדבר עלול להביא לידי פריצות, טעם נוסף לכך הוא שהדבר אסור מפני דרכי עובדי גילולים, המתלבשים כך כחלק מפולחן העבודה זרה וכך נפסק להלכה שאסור לאדם ללבוש בגדי נשים ולהיפך, ובכלל לאו זה אסור לגבר לענוד תכשיטים ודומיהם, וכן לאשה אין לצאת בכלי נשק. ולדעת הרבה פוסקים איסור זה הוא לא רק כשלבוש כולו בבגדי אשה, אלא אף בבגד אחד בלבד.

דנו הפוסקים האם איסור "לא ילבש" נאמר דווקא כאשר כוונת הלובש או הלובשת היא לשם יופי או קישוט, או שהוא אסור גם כשאינו לשם יופי אלא לשם תכלית אחרת כגון להגן מפני הקור, מפני הגשמים וכדומה. ועל אף שהיו שהחמירו אף בכך, פוסקים רבים נוטים להקל בזה והתירו לגבר ללבוש צעיף או מעיל גשם של נשים אלא שהבהירו הפוסקים שכל האמור הוא באין ברירה, אולם אין להסתמך על היתר זה בכדי לעשות "סקי" עם מכנסיים וכדומה, וכן כל ההיתר הוא רק בבגד שאינו מובהק כבגדי נשים או גברים, וכיוון שיש פוסקים המחמירים אף בזאת, ירא-שמיים יצא מידי ספק ולא ילבש בגד חיצוני של אשה וכן להיפך.

בין השאלות בהן דנו הפוסקים במסגרת האיסור "לא ילבש", היא השאלה אודות מנהג נפוץ ללבוש תחפושות לצורך שמחת פורים או שמחת חתן וכלה, ובין היתר היו גברים שלבשו בגדי נשים וכן להיפך. והיו אמנם שהתירו זאת כיוון שבמקרה זה מטרת הלבישה הינה לשם שמחה בלבד, ועל פי דבריהם כתבו שאין למחות בידי המקלים בכך. אלא שלמעשה פוסקים רבים אסרו זאת, ויש שהתירו בזה רק כשלובש בגד אחד אך לא כשמחליף כל מלבושיו לשמלת אשה, אולם יש שכתבו להחמיר אף בכך, וכך ראוי להורות.

נחלקו הפוסקים אודות חלות איסור "לא ילבש" באופן שאינו ניכר, כגון הלובש בגדי אשה בתוך ביתו. יש שכתבו שכיוון שהתורה מנמקת את איסור הלבישה בכך ש"תועבה היא", לכן האיסור הוא רק כאשר האיש לובש בגדי אשה בפני נשים או שאשה לובשת בגדי איש בפני גברים – דבר הכרוך בחוסר צניעות, אולם אם הוא בביתו אין בכך איסור. אולם יש שכתבו שהאיסור מוגדר על פי סוג הלבוש ולא על פי מיקום האדם, ולכן גם בתוך ביתו הדבר אסור ולדינא יש להחמיר ובפרט בלבישת בגדי נשים ע"י אנשים .

בכלל איסור "לא ילבש" אסרו חכמים על האיש להסיר את שערותיו הלבנות מתוך שערו בכדי לשוות לעצמו מראה צעיר, שכן מייפה את עצמו בנויי נשים, ויש שכתבו שכמו כן אסור לאיש לצבוע את שערותיו הלבנות בשחור שאיסורים אלו הנם מן התורה והיו שנטו להקל בזה בעת צורך גדול. ודנו הפוסקים האחרונים אודות טיפולים וניתוחים פלסטיים לגבר – האם יש בהם משום איסור "לא ילבש", ונטו הפוסקים להקל בהסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל. ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם והדבר לא כרוך בקישוט, אולם כשמראהו הוא מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי – הדבר אסור משום "לא ילבש" וכיון שרבו הספקות בזה אין לעשות דבר מבלי להוועץ תחילה עם מורה הוראה מובהק.

איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה", אינו מוגבל ללבישה בלבד אלא אף כולל כל דבר הגורם לאיש להתדמות לאשה. ומשום כך נפסק בשלחן ערוך "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר". ויש שכתבו שאיסור זה הינו רק במקום שאין דרכם של גברים להביט במראה, אך אם רגילים הגברים בכך מותר. כמו כן כתב הרמ"א שבעת הצורך, כגון משום רפואה או שמספר את עצמו, מותר להביט בראי. ולגבי הבטה בראי לכוון התפילין, מסופר שאדמוה"ז הביט בהשתקפות שעל מכסה הטבק לשם כך. והרבי במכתב מביא אפשרות אחרת: "שמבקשים את הנמצא אצלו, שיראה אם מונחים במקומם".

אסור להפסיק בין מים-אחרונים לברכת המזון ואפילו בדברי תורה. ואם הפסיק, ישוב וייטול ידיו קודם שמברך. מסיבה זו אמרו חכמים שיש להתחיל במים-אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם, ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול ליטול, וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכת-המזון. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמזמן נוטל תחלה; וכתבו הפוסקים שאם מזמנים בפחות מעשרה ראוי שכולם יטלו מים-אחרונים לפני הזימון.