הלכה יומית

מעיקר הדין החל מחצי השעה קודם זמן ההדלקה, הרוצה לאכול יותר משיעור כביצה -שהוא 54 גרם- פת או עוגה, או יתר העיסוקים שהוזכרו בהלכות הקודמות, רשאי למנות אדם אמין שיזכירהו בהגיע זמן ההדלקה להדליק. וכן יכול הוא להתחיל לעסוק במלאכה כשממנה אדם אחר שיזכירהו, אלא שיש המדייקים מלשון אדה"ז שלא לסמוך על כך לכתחילה, אלא לצורך דבר מצווה כמו לימוד-תורה או סעודת מצווה.

מי שהכניס לפיו דבר מאכל ונזכר שלא ברך עליו, לכן אם מאכל זה אינו נמאס כשמוציאים אותו מהפה, יש להוציאו ולברך עליו ואז לאוכלו. אולם אם המאכל רך ונמאס בפליטתו, יש לסלקו לצד אחד בפה ולברך. ואם הפה מלא במאכל ואינו יכול לומר את הברכה בבירור, עליו לפלוט מפיו את המאכל או חלק ממנו בכדי שיוכל לברך, וימשיך באכילתו.

בגמרא נשאלה שאלה אודות מי שנזכר בתום אכילתו שלא ברך ברכה-ראשונה האם רשאי להשלימה לאחר שסיים אכילתו. בתגובה על-כך השיב רב חסדא במשל: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף"?! כלומר, האוכל בלא ברכה, יעבור על עוד איסור של "ברכה-לבטלה"?! ולמעשה נחלקו הפוסקים האם ברכה-ראשונה הנאמרת לאחר האכילה נחשבת כ"ברכה-לבטלה", יש שמדמים זאת לברכת-המצוות וסוברים שניתן לברך את הברכה-הראשונה רק קודם הנאה ולא לאחריה, אולם יש הסוברים שניתן להשלימן אף לאחר האכילה או השתייה, ולמעשה, הנזכר שלא ברך לאחר שסיים לאכול, טוב שיאכל עוד מעט מן המאכל ויברך עליו ובכך ייצא לכל הדעות.

כאמור על ברכות דרבנן חל הכלל "ספק ברכות להקל" ולכן לא יברך, אולם מי שאכל לחם לשובע, שחייב הוא בברכת המזון מן התורה, ומסופק הוא האם בירך, כיוון שספק דאורייתא לחומרא, לכן עליו לברך ברכת המזון מספק. אלא שכשמברך ברכת המזון מספק יברך יחד עמה אף את ברכת "הטוב-והמטיב", על אף שהיא מדרבנן, כיוון שתקנת חכמים היא שבכל פעם שמברך ברכת-המזון יברך ארבע ברכות.

אודות שיעור הזמן בו ניתן עדיין לברך ברכה-אחרונה אמרו חכמים שרשאי לברך כל עוד שאינו רעב מאותה אכילה. ולכן נפסק שהאוכל לחם לשובע רשאי לברך ברכת-המזון עד לרגע ששב להיות רעב, וכן אם שתה לרוויה או אכל פירות כל צרכו, כל עוד אינו צמא או תאב לאותם פירות, יברך. אבל אם אכל מעט ללא שביעה והפסיק, יברך מיד אחרי האכילה; ואם שהה בין 10- דקות ועד 72 דקות, יאכל שוב כשיעור ברכה כדי שיוכל לברך בלא פקפוק, ואם לא אכל שוב, לא יברך עוד. אולם בסעודות גדולות כגון התוועדויות או אירועי-שמחה, אף אם עבר שיעור עיכול מאז שאכלו את הלחם, כיוון שאכלו בינתיים, נחשב הכול סעודה אחת וניתן לברך בסופה.

נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם", מפסוק זה למדו חכמים שהאב מצֻוֶה ללמד את בנו, ולא את בתו; וכן למדו שהאשה אינה מצֻוָה ללמוד בעצמה. ונחלקו חכמים אודות למוד-התורה לאשה. יש אומרים שכיוון שאם למדה האשה תורה נקבעים לה זכויות על כך, לכן צריך האדם ללמד את בתו תורה, לעומתם היו שחלקו ואמרו שהדבר אסור. והסתייגו חכמים מלמוד פלפולי התורה לבנות מפני שהדבר עלול לגרור תוצאות שליליות, אלא שלמעשה בדורנו הרבי מתיר לבנות ללמוד תורה שבעל-פה וכפי שיתבאר לקמן.

על-אף שאישה פטורה מעצם מצוות תלמוד-תורה, עם-זאת כיוון שנשים חייבות בכל המצוות שאינן תלויות בזמן, וכן בכל מצוות לא-תעשה, לכן כשם שעל הגברים מוטל החיוב ללמוד את הלכות התורה בכדי לדעת את פרטי המצוות ואופן קיומן, כך גם הנשים חייבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות, כמו ההלכות הקשורות לאופן ההנהגה במטבח היהודי, בבית היהודי, הלכות שבת ודומיהן. בעבר אף היה הנוהג שדרשת הרב בשבת הייתה משולבת בקטעי הלכות שנאמרו בצורה ברורה והיו מותאמים אף עבור הנשים.

בין המצוות שנשים חייבות, היא מצוות ייחוד ה', אהבתו ויראתו, כיוון שהנן מצוות תמידיות ואינן תלויות בזמן מסויים; וכשם שעל הנשים לדעת היטב את הלכות המצוות בהן הן חייבות כך עליהן לדעת את "הלכות" אהבת ה' ויראתו. בכמה הזדמנויות עורר הרבי על כך שבדורות האחרונים, קיום מצוות ייחוד ה' אהבתו ויראת ה' בשלמות היא ע"י למוד תורת החסידות בה מתבארים היטב עקרונותיהם של מצוות אלו. ולכן חיוני שגם נשים ובנות ילמדו את תורת החסידות, בכדי שיקיימו מצוות אלו בשלמות.

כיוון שמוטל על האשה ללמוד תורה בעניינים הנוגעים אליה כפי שהתבאר בהלכות הקודמות, מברכת היא את ברכות התורה; טעמים נוספים הובאו לברכת התורה של הנשים לבד מחיובה ללמוד הלכות הצריכות משום שהאישה חייבת בתפילה ובאמירת פרשת קרבן התמיד, ולכן מברכות אף הנשים את ברכות-התורה. וכן בברכת המזון אומרות אף הנשים "נודה לך . . על תורתך שלמדתנו".

אף-על-פי שהאשה פטורה עקרונית מלמוד-התורה, אמרו חז"ל שאשה העוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה, בכדי שיהיה לו פנאי ויכולת לעסוק בתורה, חולקת אף היא שכר גדול על למודם בשכר שמזרזת את בניה ללכת לבית הכנסת, ושולחת את בעלה לבית המדרש. מטעם זה מנהגנו לברך אף בלידת בת -בנוסח ה"מי-שברך" שלאחר הלידה- ש"יגדלוה לתורה לחופה ולמעשים טובים", ובמכתבי הברכה להורים עבור לידת בנותיהם אף ציטט זאת הרבי לצד ברכותיו הקדושות להולדת הבת.

על-אף ההסתייגות מלימוד הנשים בעיוני ופלפולי התורה שבעל-פה. עורר הרבי בדורנו על חשיבות לימוד-התורה במסגרות מתאימות של בנות, הכוללים לימודים אלו ואפילו לימודי גמרא. בטעם הדבר הצביע הרבי על כמה נקודות; ראשית משום שכיום לומדות הן לימודי חול ונחשפות לתרבות הכללית, יש ללמדן את היופי שבתורה והשקפתה על הבעיות אותן פוגשות בחיי היום-יום; טעם נוסף לכך הוא שעל ידי למודן יכולות ליטול חלק לא רק בעזרה ללימודם של הבעל והבנים אלא אף בלימוד עצמו, כשהילדים שבים מתלמודי-התורה, וכיוון שנמצאות הן בבית יכולות להתעניין בלימודים של בניה, ובחום והרגש שמקרינה אל בניה מוסיפה חיות יתירה והתלהבות בלימודם.

הכלל ההלכתי קובע שכשישנו ספק בדברי חכמים ההלכה היא להקל; לכן כשישנו ספק האם צריך לברך ברכה מדרבנן אסור "להחמיר" ולברך מספק, כיוון שבכך נכנס הוא לספק איסור ברכה-לבטלה, ולכן מעיקר-הדין מותר להמשיך באכילה אף שיש ספק האם ברך. אולם מי שבכל זאת רוצה לנהוג לפנים-משורת-הדין, ימנע מהמשך האכילה. או שישמע את הברכה ממישהו אחר שמברך ויתכוון לצאת מברכתו, וכן יכול הוא לאכול מאכל אחר שלא היה בדעתו לאוכלו, וברכתו היא כברכת המאכל הראשון, ויפטור אף את המאכל הראשון מספק.