הלכה יומית

כאמור על ברכות דרבנן חל הכלל "ספק ברכות להקל" ולכן לא יברך, אולם מי שאכל לחם לשובע, שחייב הוא בברכת המזון מן התורה, ומסופק הוא האם בירך, כיוון שספק דאורייתא לחומרא, לכן עליו לברך ברכת המזון מספק. אלא שכשמברך ברכת המזון מספק יברך יחד עמה אף את ברכת "הטוב-והמטיב", על אף שהיא מדרבנן, כיוון שתקנת חכמים היא שבכל פעם שמברך ברכת-המזון יברך ארבע ברכות.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם להקשיב לקריאת-התורה . וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; וכן לשמיעת קריאת-המגילה, ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שהגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

על-אף החשיבות האמורה בהבאת הבנים לבית-הכנסת, הדבר מותנה בכך שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; שכן הדבר את ריכוזם של המתפללים, וכן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במדה והגיע הילד לבית-הכנסת והפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ואם ירימו יוכל הוא לכוון יותר, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

היו שנהגו שהקטן מתפלל ערבית לפני התיבה במוצאי-שבת, משום שתפלת ערבית היא ללא חזרת-הש"ץ ואינו מוציא בה אחרים ידי-חובתם, אולם למעשה נפסק שאין נוהגים כן משום ה"ברכו" שיש בה; לעניין צרוף הקטן למניין נחלקו הדעות, וההכרעה למעשה היא שכיוון שהשראת השכינה היא רק בנוכחותם של עשרה גדולים, לכן אין לצרף קטן ולהחשיבו כעשירי למניין, והיו שנהגו בשעת-הדחק לצרף קטן לענות "ברכו" או קדיש המחויב בתפלה ע"י שאוחז חומש או אפילו ללא חומש, אולם למעשה שולל זאת הרבי וכותב שיש למצוא עשרה גדולים דווקא.

מעיקר הדין קטן שהגיע לגיל חינוך -מגיל שש ומעלה- ויודע למי מברכים מותר להעלותו לתורה בשבתות או בימים טובים, ולהלכה נפסק שאין להעלותו לתורה, ואפילו אם אין כהן בבית-הכנסת אלא קטן כהן נוהגים לקרות ישראל גדול במקום הכהן הקטן. ול"מפטיר" וקריאת ההפטרה ניתן להעלות אף את הקטן, חוץ מהפטרות מסוימות כגון הפטרת חג-השבועות, הפטרת שבת שובה ודומיהן; אלא שלמעשה אומר הרבי שאצל חסידים לא נהגו לתת "מפטיר" לקטן.

נאמר בגמרא: "אסור לישב על גבי מטה שספר-תורה מונח עליה". וכתבו הפוסקים, שמשום מידת חסידות, יש להגביה את ספר התורה שלושה טפחים – וטוב יותר שיהיה גבוהה עשרה טפחים, אף שמצד הדין די בהגבהה של טפח אחד. ואף שהדבר אמור בספר תורה, יש לנהוג כך אף ביתר ספרי קודש. אולם לגבי ספרים המונחים בארון על יד הקיר, או בארגז על הרצפה, יש להקל ואין צורך שיהיו גבוהים אפילו טפח. כמו כן, אסור לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרי-קודש, אלא אם כן מניח תחתיהם דבר גבוה קצת, ויש שהצריכו שיהיה אותו דבר בגובה טפח, וכתבו הפוסקים שהמחמיר בזה תבוא עליו הברכה.

אף על פי שכהן קטן אינו נושא את כפיו מפאת כבוד הציבור, עם-זאת נהוג שמצטרף הוא אל הכהנים הגדולים ונושא את כפיו בברכה. כמו כן ישנם דברים נוספים בהם משתפים את הקטנים בבית-הכנסת, ולדוגמא כתבו הפוסקים שלגלילת ספר-התורה נהגו לכבד את הקטנים שיש בהם דעת בכדי לחנכם במצוות; ולעניין מסירת ספר-התורה לידי הקטן שיאחזו, כתבו הפוסקים שאם הוא בר דעת אף שהוא קטן, אם ניכר שהתורה חביבה עליו אין לדחותו ולהרחיקו מכך, ולכן גדולי הדורות העלימו עיניהם וללא מיחו בידם, וכן כותב הרבי שרבים נוהגים כך באין מוחה ומפריע.

מצוות הדלקת נר-שבת קודש מעיקר תקנת חכמים היא בנר אחד, שיאיר בעת הסעודה ובכל מקום שהולך בבית בשבת, בכדי שלא ימעד ויכשל בהליכתו. עם-זאת כתבו הפוסקים שכל אשה נשואה תדליק שתי נרות כנגד "זכור" ו"שמור". ויש שנהגו להוסיף על מספר הנרות, ורווח המנהג שבכל לידה מוסיפים עוד נר כנגד הנולד שיאיר מזלו. והכלל בזה הוא, שמותר להוסיף אך אסור לפחות ממה שהורגלו. עוד כתבו הפוסקים, שאשה ששכחה להדליק נר שבת, עליה להוסיף מעתה עוד נר על הנרות שרגילה להדליק, בכדי להזכיר לה להיזהר שלא לשכוח. אולם אם לא הדליקה מחמת אונס, ולא מתוך שכחה אינה צריכה להוסיף נר כגנד זה.

על איסור ריבית צוותה התורה ואסרה: "..נשך כל דבר אשר ישך". ודרשו חכמים – "אפילו דיבור אסור". כלומר גם בפניית הלווה אל מלווהו בדיבור טוב יוצא דופן כתוצאה מההלוואה, יש בו משום איסור ריבית ואסור. ודנו הפוסקים האם מותר ללווה לומר למלווה תודה על ההלוואה. יש שכתבו שבשעת הפירעון מותר ללומר תודה. וכל האיסור של ריבית דברים הוא דווקא בשעת קבלת ההלוואה או תוך זמן החוב, אך לא בעת הפירעון. כמו כן, יש שכתבו שאם אומר דברי תודה ומראה שבכוונתו רק לבטא את את הצורך שיש לו בהלוואה מותר. אלא שמדברי אדמוה"ז משמע שגם זה נכלל באיסור ריבית דברים.

נאמר "כי תצור אל עיר.. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה". פסוק זה אוסר השחתת עצי פרי, ולמדו ממנו חז"ל אף לגבי כל דבר המניב תועלת שאין לקלקלו לחנם. עם זאת כתבו הפוסקים שמותר לקלקל דבר, אם הקלקול הכרחי לתקן רכוש, או שהוא לצורך גופו של האדם, כגון לשרוף כיסא להתחמם בו, כשאין בנמצא עץ אחר. מעיקר ההלכה מותר לעקור גם עצי פרי לצורך בניית בית, אלא שיש לעקור רק את העצים המוכרחים לבנייה. עם זאת, כדי למנוע כל חשש, יש שהציעו למכור את העץ תחילה לגוי, אפילו תמורת ממטבע שייתן עבור העץ, ושהגוי יעקור את העץ.

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא הנפטר – נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר שלא להיטמא למת, חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מסיבה זו עוררו הפוסקים, את הבעיה בכניסת כהנים למרכזים רפואיים, בהם עלולים להימצא נפטרים חלילה. במקומות מסוימים מאוד מצאו פתרונות הלכתיים לכניסת הכהנים בעת הצורך, זאת ע"י חציצה בפני הטומאה, אולם ברוב המרכזים הרפואיים לא קיימים פתרונות כאלו וכניסת הכהנים אסורה. במרכזים רפואיים בהם רוב המאושפזים הנם גויים, כגון בחו"ל יש המתירים לכהן להיכנס, כאשר יש צורך גדול בכך, בתנאי שיברר ככל-יכולתו שאין שם נפטר יהודי באותה השעה, ועל פי הנחיית מורה-הוראה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הסבירות שבמרכזים רפואיים ימצאו חלילה נפטרים, אינה מאפשרת לכהנים לבקר בהם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה של פיקוח נפש, שהרי אפילו ספק פיקוח-נפש, דוחה טומאת-כוהנים. ודנו הפוסקים האם מותר לכהנים ללמוד רפואה, שכן יש בו צורך הצלת-נפשות. למעשה פוסקים רבים כתבו שהדבר אסור בגלל ההכרח לגעת בגופות במהלך הלימודים, איסור זה הוא אף בחו"ל מחשש נגיעה במת גוי, שאסורה אף היא. אולם מותר לכהן לשמש 'אח' במרכז רפואי, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו או לטיפול בחולים; אלא שעליו להתנות מראש, שבכל מקרה של מת, או גסיסה חלילה, יוכל לצאת מן הבניין עד שיפנו את הנפטר.