הלכה יומית

לא אחת נאמר בתלמוד שאיסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, ואף שבגמרא עצמה הוצגו גישות שונות אודות רמת חומרתו של איסור זה, פסקו כמה ראשונים שאיסור זה מן התורה, ולמדים זאת ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. עם זאת לא נאמר איסור צער בעלי-חיים במקום הצורך. ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", וכן הנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, אלא שנהוג להיזהר שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בזה.

בהלכות הקודמות התבאר שלאחר ברכת הקשת אין לראותה עוד, מפאת כבוד שמיים. ודנו הפוסקים האם מותר למי שראה את הקשת לספר לחברו שנראית הקשת, בכדי שיוכל אף-הוא לברך. שכן, אי ראיית הקשת מסמלת דבר חיובי, כפי שאמרו חז"ל שבדור-זכאי כבדורו של רשב"י לא נראתה הקשת. לעומת-זאת הופעת הקשת אינה מהווה סימן חיובי. וכיוון שנפסק להלכה שאין ראוי לספר דבר רע, יש שכתבו שיש להימנע מלשתף אחרים בהופעתה של הקשת. לעומתם יש שכתבו שאדרבה, הופעת הקשת היא סימן טוב – שבחסד ה' כרת ברית שלא להשחית עולמו, ולכן ניתן להסב את תשומת-לבם של אחרים לכך ולזכותם בברכה וע"י כך ישובו אל ה'.

כאמור בהלכה הקודמת היחס לאיסור צער בעלי חיים הוא כאל איסור מן התורה. עם זאת, במקום הצורך לא נאמר איסור צער בעלי חיים. אדמוה"ז מבאר שלמדים זאת מן העובדה, שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים לצורך מאכל האדם. ומכאן למדו הפוסקים על יתר צרכי האדם, כגון צרכים רפואיים הנעשים באמצעות שימוש בבעלי חיים. אחד התחומים בהם התעוררה שאלת צער בעלי חיים, היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי. ולאור האמור כתבו כמה מן הפוסקים להתיר זאת מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, לכן נכלל הדבר כצורך האדם, ואין בכך איסור.

כפי שהתבאר בהלכות הקודמות איסור צער בעלי-חיים על אף חומרתו – לא חל במקום שיש בו צורך לאדם. אל שלחנן של הפוסקים הובאה השאלה, האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות מותרת, או שיש בה משום איסור. על שאלה זו כתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל- חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס רק לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל- חי ללא תועלת; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

אסרו חכמים בשבת לומר לנכרי לעשות בעבור יהודי מלאכה האסורה בשבת, ואף החמירו ואמרו שגוי העושה מלאכה עבור יהודי נחשב כשלוחו, והמלאכה האסורה מיוחסת ליהודי. כל זה משום "שלא תהא שבת קלה בעיניהם"; ואסרו אף ליהנות בשבת וביום-טוב ממלאכה שנעשתה בעבורנו על-ידי הנכרי. עם-זאת, כותב אדמוה"ז שאיסור האמירה הוא רק בשבת עצמה, אולם מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה- ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שהמקבל על עצמו שבת קודם זמנה קיבל רק איסורים התלויים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו כגון כשאחר עושה עבורו את המלאכה.

בהלכה הקודמת התבאר שהיהודי שעבורו שבת מותר לבקש מחברו שכבר הבדיל שיעשה עבורו מלאכה, ודנו הפוסקים אודות השלכה נוספת מדין זה. כידוע בהלכות שבת קיימות שיטות שונות אותם קבלו על-עצמם כל עדה וחוג כמנהגה. לשם דוגמא- ישנם הנוהגים לחמם בשבת, מאכלים לחים שבושלו קודם השבת, השאלה היא, האם מותר למחמיר בזה, לבקש מיהודי שמקל בכך שיחמם עבורו בשבת. יש מן הפוסקים שכתב לאסור ונימוקו עמו: כשמבקש ממי שכבר הבדיל – בצאת השבת – לעשות מלאכה, מותר, כיוון שעקרונית הוא יכול בעצמו להבדיל ולעשותה ללא-מניעה, רק שבוחר להמשיך לשבות, אולם הנוהג חומרא בעצמו, עבורו זה אסור, ולכן אסור לו לומר לחברו שיעשה פעולה זו עבורו.

מסופר בגמרא שלאחר נצחון מלכות בית-חשמונאי, התקינו שיהיו מזכירים שם-שמים אפילו בשטרות חוב, אלא שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך, כיוון ש"למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה". ומתוך חשש לביזיון שם שמים ביטלו חכמים את התקנה, וייקרו את כבוד שמיים עד כדי כך, שאת יום ביטול התקנה קבעו כיום חג. ונפסק הדבר אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. באשר לשטרות כמו הדולר ודומיהן שנכתב בהן שם-שמים כידוע, נחלקו הפוסקים: יש שאמרו שאין צורך לנהוג בהן בקדושה. אלא שלדעת אדמוה"ז- גם בשמות הנכתבים באותיות לועזיות חלה קדושה, ולכן יש שהחמירו שלא לנהוג בהן בביזיון.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך שכותבים שם שמיים בשטרות, ונפסק אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. בעקבות זאת דנו הפוסקים אודות המנהג לפתוח במכתבים ומודעות בכתיבת "ב"ה" – האם אין בכתיבת "ב"ה" במכתבים חשש לביזיון שם שמיים. ואכן היו שהורו שלא לכתוב אותיות "ב"ה" במכתבים, שכן האות ה' אף היא מאותיות השם, וחל עליו איסור מחיקה, וכמו כן יש איסור בהשלכתו במקום ביזיון. אלא שלמעשה מקובל בין פוסקים רבים להקל בכך וכן הוא מנהג הרבי. מפענחים את האות ה' בראשי-התיבות "ב"ה" לא כאות משמות הקודש, אלא כמרמזת על המילה "השם" שאין בה קדושה, ואין חשש לביזיונה.

נאמר בגמרא: "ידיים אין טהורות לחצאין", כלומר שפיכת המים בנטילת הידיים צריכה להיות בצורה כזו שתגיע לכל היד, ומי שנטל רק חצי ידו עליו לחזור וליטול שוב את כל ידו גם את החלק שכבר נטל, משום שאין זו דרך נטילה. ודנו הפוסקים אודות מי שאינו יכול ליטול את כל ידו מפני שידו חבושה – כיצד ינהג בנטילת ידיים. למעשה כתבו הפוסקים שתחבושת שניתן להסירה ואין הדבר כרוך בכאב או בצער מיוחד, חייב להסירה לפני שייטול ידיו. אולם בפלסטר שאף פעם לא אכפת לו להסתובב אתו ואינו מורידו, אינו חייב להסירו לפני הנטילה, אולם אם הפלסטר רופף ויכול להסירו בקלות עליו להורידו, והגר"ח נאה כותב שלדעת אדמוה"ז יש להיזהר שהמים לא יגעו בפלסטר.

בהמשך להלכה הקודמת אודות נטילת ידיים למי שידו חבושה, יוצגו להלן הבהרות נוספות בהקשר זה. כתבו הפוסקים, שתחבושת שבוודאות לא יסירה במהלך האכילה, מחמת הכאב, ייטול את שאר חלקי היד ברביעית מים ואינו צריך להסירה. אולם, אם יש מעליה חבישה נוספת שמטרתה לחזק את התחבושת התחתונה והיא גדולה ממנה, עליו להסירה כדי שיוכל ליטול את אותו חלק ביד. תחבושת שאין צורך להסירה ונטל עמה ידיו, אך במהלך הסעודה נפלה לו, אם אינו חובש את אותו מקום מיד, אין הוא רשאי להמשיך לאכול ללא נטילת ידיים כדין. ואם נאסר עליו להרטיב את הפצע, יעטוף את היד בניילון או במטלית נקייה.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "הונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את החבר בשם גנאי. איסור זה הוא שלא בפניו. יתר על כן אמרו חז"ל שאיסור זה בתקפו, אף אם הלה כבר הורגל בכינוי זה, כיוון שהתכוון לקרוא לו בשם גנאי, לכן עובר הוא על האיסור. כמו כן אסור אף לכנות שם גנאי לקטן. וגם כשמתכוון בדרך צחוק והיתול הדבר אסור. ואף המוכיח את חברו על דבר שאינו הגון שעשה, עליו להיזהר שלא לכנותו בשם גנאי. ובהלכה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בהגדרת איסור זה.

מעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור לכנות את חברו רק בשם גנאי שיש בו איבוד ממשמעות שמו האמיתי של האדם, כלומר שאין בו שייכות לשמו האמיתי, כיון שרק בכך חברו מתגנה. ואדמוה"ז פוסק שיש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. עם זאת, היו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, ואפילו לא בשם אביו או משפחתו. וגדולי האמוראים השתבחו בהנהגה זו, ואמרו שבכך האריכו ימים. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.