הלכה יומית

נאמר בגמרא שהרואה את ספר־תורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת מקל־וחומר, שאם בפני תלמידי־חכמים לומדי התורה קמים, כל־שכן שספני התורה עצמה עומדים. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר־התורה, חייב לקום, גם עדיין אינו רואהו אלא רק שומע את קול הפעמונים שעל הספר, חייב לעמוד. אלא שכל האמור הוא רק כשספר־התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית־הכנסת ומוליכים את ספר־התורה, אבל היושב מחוץ לבית־הכנסת, ורואה מהחלון שמוליכים את ספר־התורה בבית־הכנסת, אינו צריך לעמוד כיוון שהוא ברשות אחרת. וכתבו הפוסקים שכשספר־התורה מונח על הבימה וכן כשהמגביה יושב כשספר־התורה עליו, אין צורך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן.

כתבו הפוסקים שבעת אמירת הסליחות על שליח הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג מדות הרחמים, "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור"; טעם נוסף לעטוף החזן בטלית בעת הסליחות, משום כבוד הציבור. ולכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; ואילו ביתר הימים- שהסליחות נאמרות ביום, שליח הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכותב אדמוה"ז להלכה שכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

למדו חכמים, שישנה משמעות בעלת השלכות מרחיקי לכת לדברים הנעשים בפתיחת השנה החדשה. משום כך, מובא בגמרא שיש דברים שכדאי לאכלם בראש-השנה לסימן טוב. מנגד, יש דברים שטוב להימנע מאכילתם בראש-השנה. בין הדברים שכתבו הפוסקים שראוי להימנע מהם היא, אכילת אגוזים ולוזים. ונמקו זאת בשני טעמים: ראשית, מפני שאגוז שווה בערכו המספרי ל"חטא". שנית, מפני שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים. ויש מן הפוסקים שכתבו שהאמור הוא באכילת האגוז לבד, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

כשהיו מקדשים את החודש על פי עדויות ראיית מולד-הלבנה, היו בית הדין מפרסמים לציבור באיזה יום חל ראש-החודש, ועל פי הודעה זו ידעו מתי יחולו החגים. אלא שבראש-השנה שהחג חל בראש-החודש, לא יכלו להודיע באיזה יום הוא יחול, כי הדבר היה תלוי בביאתם של העדים. בכדי להסיר ספק, קבעו מראש, שראש-השנה יהיה תמיד יומיים. אלא שעל-אף שיום ב' דראש-השנה נחשב כחג, זהו רק להחמיר אך לא להקל, ולכן אסור להכין מיום א' דראש-השנה ליום השני שזהו כמכין מהחג לחול, ואפילו את שטיפת הכלים -באופן המותר- דוחים לאחר צאת-הכוכבים של ליל ב', וכן את נרות החג מדליקים רק לאחר צאת-הכוכבים.

נאמר "לא תישא שמע שווא". ואמרו חכמים, שגדול עונש מקבל לשון-הרע מן המספר. אלא שבארו חז"ל שכיש סיכוי שעל-ידי השמיעה יפיק תועלת, מותר לחקור את נכונות הדברים ולפעול בהתאם. אחת הדוגמאות שהובאו בחז"ל על-כך היא מגדליה בן אחיקם, שלפני שנהרג קיבל מידע על-כך אך סרב לקבל זאת מחשש איסור "קבלת לשון-הרע". כתוצאה מכך נהרג הוא והיהודים עמו שתוארו בפסוק "אנשים אשר הכה .. גדליה". ומדייקים חז"ל שלא היה צריך להאמין לסיפור לשון-הרע, אבל היה עליו לחשוש, וכיוון שלא חש לכך "מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". אך אם לא תצמח תועלת מהשמיעה או שהשמועה התבררה כמופרזת אין לקבלה וודאי שלא לפרסמה.

על תפלת חנה נאמר: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ומכאן למדו חכמים שלמרות שבתפלה, בברכות ובלימוד, חובה להשמיע לאוזניו מה שאומר- שהרי הקול מעורר את הכוונה; עם-זאת, יש להקפיד שלא תישמע תפילתו לאחרים; והזהירו חכמים על-כך ואף הוסיפו ואמרו – שהמשמיע קולו לאחרים בתפלתו, הרי הוא מקטני אמונה ומראה כאילו אין ה' שומע תפלת לחש חלילה. אלא שבימים הנוראים נהגו להתפלל בקול, כדי להרגיל את העם בתפילות אלו ולעורר הכוונה, ואין חוששים שמא יטעו, שהרי ישנם מחזורי תפילות בידיהם, אך זאת תוך הקפדה שלא להגביה את הקול יותר-מדי, ואדמוה"ז כותב שהיכול לכיוון גם בלחש, עדיף שיתפלל בלחש אף בימים-הנוראים.

מסופר בגמרא על האמורא רב כהנא שבעת תפלתו כשהיו צרות בעולם, היה עומד בפשיטות ומשלב אצבעותיו, ונימוקו- שבעת התפלה צריך לעמוד "כעבדא קמיה מריה", כלומר, כעבד לפני רבו. ולעומתו רבא נהג תמיד להתפלל בצורה כזו ולא רק בעת הצרות, ולהלכה נפסק שבעת צרות יש לעשות זאת, אך לא בעתות של שלום בעולם. אלא שעל פי הקבלה קיימת בעיה בשילוב האצבעות, ולכן כתבו הפוסקים שלא לחבוק האצבעות זו בזו. ויש להיזהר בזה במיוחד בשעה שאדם זקוק לרחמים, כבעשרת ימי תשובה, או בשעה שזקוקים לרפואה שלמה, "כי בזה מוריד דין על עצמו", כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר שהיו אמוראים שנהגו לשלב אצבעות ידיהם, כביטוי לאימתם בעת התפלה; אלא שכתבו הפוסקים שיש להימנע מכך; שכן נאמר בספר הזוהר, שכאשר נשלם גזר- דין על האדם משתלבות למעלה "אצבעות" ימין ושמאל, כביטוי להסכמה כללית על הדין שנגזר עליו, וכתוצאה מכך משתלבות ידיו של האדם למטה, ימין בשמאל מבלי שהוא עצמו יתכוון לכך. ובכתבי האריז"ל נאמר: "אסור לאדם לחבר ולשלב אצבעות יד ימינו עם אצבעות יד שמאלו כפי שנוהגים בני-אדם לעשות לפי תומם דרך מקרה". וכתבו הפוסקים, שיש לאדם להזהיר את בני ביתו על-כך. ויש שהוסיפו שכיוון שכיום זהו מנהג הגויים, יש בכך אף איסור הליכה בחוקותיהם.

אמרו חכמים: "בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש .. מפני כבוד מתים", ומכך שדינים אלו שנאמרו מפני כבוד המת, באים בגמרא בהמשך לאיסור קלות ראש בבית הכנסת, למדו הפוסקים שכשם שבבתי כנסיות "אין אוכלין בהן ואין שותין בהן", כך גם בבתי העלמין קיים איסור אכילה ושתייה. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. וכתבו הפוסקים שגדר בגובה עשרה טפחים )כ- 80 ס"מ( מספיק כדי להפריד את מקום האכילה מבית-העלמין ומותר לאכול מעברו. ודייקו הפוסקים שכל האיסור האמור, הוא רק לגבי אכילה בבית העלמין, אך מאכלים ומשקים שנכנסו לבית העלמין לא נאסרו וניתן להשתמש בהן בחוץ.

על חוטי הציצית נאמר "פתיל תכלת" ופרשו חכמים, שהחוט צריך להיות מכמה חוטים שזורים יחד כעין פתילה אחת. וכיוון שחוטי הציצית צריכים להיות שזורים, הובא בשלחן ערוך שלכתחילה יש לקשור את ראשי החוטים בכדי שלא ייפרמו. ובארו זאת הפוסקים, שאין בקשר זה משום "בל תוסיף", היות ואין כוונתו להוסיף על הקשרים אלא שלא יתפרקו כלל. ויש מהאחרונים שהציעו להימנע מכך ולהדביק את ראשי החוטים. אך דעת אדמו"ר הזקן שיש שאינן נוהגים כן מפני שאינם רוצים להוסיף על ה' קשרים, ובפרט כאשר החוטים שזורים יפה, שהרי לא מצוי כלל שיתפרקו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו", ולמדו חכמים שישנה הונאה אף בדברים, והזהירו שחמורה היא הונאת דברים יותר מהונאת ממון, שכן הונאת דברים פוגעת בגופו, ופגיעה זו לא ניתנת להשבה. בין הדברים הנכללים באיסור זה, הוא שלא ישאל את המוכר אודות מחירו של המוצר כאשר אינו מתכנן כלל לקנותו, משום שבכך מצער את המוכר. איסור זה אמור רק כשכוונת השואל היא להטעות או לצער את המוכר. ולפי זה כתבו הפוסקים שכאשר אין בכוונת השואל לצערו אלא להתעניינות בלבד, אף שאינו חושב לקנות, הדבר אפשרי. שכן, זהו דרך המסחר שמבררים מחירים אף כשלא קונים והמוכר לא יבוא להיפגע מכך.

נאמר: "חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא". ודרשו חכמים שכשהגיע זמן תפילת שחרית, אסור לאדם להקדים לפתח חברו לומר לו 'שלום', מפני שהתפלה היא במקום קרבן, ומי שמקבל פני חברו קודם שמקבל פני שכינה בתפילה, הוא כמו ההולך להקריב בבמה במקום במקדש, וכן משום שמראה בכך שמכבדו יותר מה'. וכשהגיע לבית חבירו, מותר לומר לו 'בוקר טוב', אבל לא 'שלום', שהוא משמותיו של ה'. וכשפגשו ברחוב או בבית-הכנסת, רשאי מן הדין לברכו ב'שלום', אבל נהגו להקפיד ולומר בלשון אחר לרמז שאסור להתעכב בדברים אחרים עד אחר התפילה. ויש מקילים להשכים לפתח חבירו אחרי ברכות-השחר ולשאול בשלומו, אך למעשה פוסק אדמוה"ז להחמיר אף בכך.