הלכה יומית

אמרו חכמים: "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר ..ועכשיו ..אין שמחה אלא ביין". שמחת החג נוהגת כל ימי החג כולל בחול המועד ולכן ישנו חיוב לשתות לפחות מעט יותר מרביעית יין בכל יום מימי המועד, אך יש להימנע משתייה מופרזת. ולגבי אכילת בשר, כתב אדמוה"ז שלמרות שעיקר מצוות שמחה היא בבשר שלמים, עדיין יש מצווה גם כיום באכילת בשר בהמה או לפחות בשר עוף. ולגבי מספר הסעודות החשובות עם יין ובשר שחייבים בהם במועד, יש שכתבו לערוך שתי סעודות חשובות בלילה וביום, ויש שכתבו שדי בסעודה אחת ונהוג לעשותה ביום, אך גם את סעודת הלילה מצווה לערוך בחגיגיות.

מובא בזוהר הקדוש, שבכל לילה קודם השינה, על האדם להתוודות "בכמה מיני וידוין", והביאו הפוסקים להלכה בסדר קריאת-שמע שעל המיטה את נוסח הוידוי. אולם בליל שבת אין אומרים "וידוי" ואף בכל ליל יום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים "וידוי". ונהוג שאף בצאת השבת אין אומרים "וידוי" עד חצות הלילה. אולם במוצאי ימים שאין אומרים בהם תחנון נהוג שאומרים בהם "וידוי". בנוגע לפסח שני, הקרבת הקרבן הייתה רק ביום ולכן במנחת ערב פסח שני אומרים תחנון. בליל י"ד אייר אין אומרים "וידוי" בקריאת-שמע, ובלילה שאחריו – ליל ט"ו יש מקום לומר שגם אין אומרים בו "וידוי", כי אכילת הפסח הייתה בלילה זה.

נאמר בגמרא: "בטל לא חייבו חכמים להזכיר", כלומר, בשונה מ"מוריד הגשם" שיש חיוב להזכירו לפני שאלת הגשמים, בברכת "אתה גיבור" שבתפלה; אין חיוב להזכיר "מוריד הטל". הטעם לכך הוא משום שהטל אינו פוסק לעולם. עם-זאת, נהוג להזכירו החל מתפלת מוסף של היום הראשון של פסח, שיפעל את פעולתו לברכה. והשומע הכרזת "מוריד הטל" קודם שהתפלל שחרית, אם אינו מתפלל במניין אחר יאמר אף בשחרית "מוריד הטל". מי שטעה ואמר "מוריד הגשם", ונזכר טרם שסיים ברכת "מחיה המתים", חוזר ל"אתה גיבור". נזכר אחר חתימת הברכה, חוזר לראש התפילה. נזכר כשהגיע זמן מנחה, מתפלל שתיים כדין תשלומין. והמסופק, עד שלושים יום חוזר.

על יום י"ד באייר מורה התורה שניתנת הזדמנות שנייה לעשות את הפסח "ככל חוקת הפסח". הקרבת הקרבן הייתה ביום י"ד באייר, ואילו אכילת הקרבן הייתה רק בליל ט"ו. ולכן אין אומרים "תחנון" ביום י"ד באייר. אלא שכתבו האחרונים שבשונה מכל יום שאין אומרים בו "תחנון" שאף בתפילת מנחה שלפניו אין אומרים "תחנון"- ביום י"ג באייר בתפלת מנחה אומרים "תחנון", כי ההקרבה הייתה אמנם ביום י"ד באייר אך האכילה הייתה רק בליל ט"ו, ולכן תפלת מנחה של י"ג באייר אינה שייכת ל"פסח שני". משום-כך נהוג שאף אכילת המצה בפסח שני תהיה בעיקר ביום י"ד באייר ואף יש מקום לאוכלה בליל ט"ו.

נפסק להלכה שבשני מיני מאכל ששמם או טעמם שווים אין דין בורר, ולכן אף שאינו חפץ באחד מהן, מותר להוציא את המאכל שאינו חפץ, ואין בכך משום איסור בורר. יתר על כן כתבו הפוסקים, שדין זה אמור אפילו כשיש במאכל חלקים שאינם נחשבים אצלו, כגון: קערת דג בה ישנם חתיכות קטנות וגדולות, אין איסור להוציא את הקטנות, ואפילו אם משליך את החתיכות הקטנות לאשפה כי אינם מנות מכובדות אינו נראה כבורר פסולת, כיון שרגילים לאכול את הכל והכל מין אחד. דוגמא נפוצה לכך מצויה אף בפסח, שרוצים לברור מצות שלימות ל"לחם משנה", כתבו הפוסקים שהדבר מותר משום שהינם מין אחד.

כחלק מהאבלות על תלמידי רבי עקיבא, כתבו הגאונים שלא להרבות בשמחה בימי הספירה ונפסק להלכה שלא לעשות ריקודים, מחולות ושמחות יתירות בימים אלו. וכתבו האחרונים שכשם שאסור לשמוע ניגונים של כלי זמר בימי ספירת העומר, כך אסור לשומעם על ידי מכשירים שונים. לדעת פוסקים רבים במקרים מסוימים ניתן להקל, כגון המלמד נגינה לשם פרנסה. ולגבי השמעת מוזיקה בסעודת מצווה, נהוג להימנע מכך, ובפרט שלא לערוך ריקודים ומחולות. ויש שנמנעו מלערוך אף הכנסת ס"ת בימי הספירה. בנוגע למוזיקה בכינוסי ילדים הורה הרבי שאף לאחר ל"ג בעומר, יש לערוך סיום מסכת בכדי לצאת מידי ספק.

אסרו חכמים לקבוע בערב שבת סעודה גדולה מפני כבוד השבת, שאם ירבה באכילה ושתיה בערב שבת לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי. יתר על כן, אפילו בשבת עצמה לאחר הקידוש, מצווה להימנע מלאכול אפילו ללא קביעות סעודה, לפני שיאכל את עיקר סעודת השבת שהיא הפת. בכדי שיאכל את הפת בשבת כשהוא תאב לכך. אולם מי שאוכל בבית הכנסת לאחר הקידוש ומתכוון ליטול ידיו רק בביתו, אין למנעו מכך, משום שאין חיוב גמור לאכול את הפת לתיאבון ובפרט כשאוכל "מזונות", שהרי ישנם מקורות חשובים לכך שניתן לצאת ידי סעודת השבת במיני מזונות. אלא שלכתחילה עדיף שייטול ידיו מיד לאחר הקידוש.

על הפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת". דרשו חכמים: "שתהא ספירה לכל אחד ואחד" שכל אחד מחויב במצווה זו ולא שישמע מאחר. וכתבו הפוסקים שלפני שיברך על ספירת העומר, לכתחילה עליו לדעת תחלה איזה יום הוא מהספירה, בכדי שיידע על מה הוא מברך. מי שטעה בשעת הברכה, כגון שבירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה, סופר חמשה ואינו צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר "ששה ימים" ואמר "חמשה ימים", אם נזכר מיד – סופר כראוי ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק יותר מכדי דיבור בדברים אחרים, צריך לברך שנית.

נאמר: "כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה". ודרשו חכמים: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה". כלומר, תורה שבכתב יש לקרוא מן הכתוב דווקא. איסור זה לכמה שיטות נחשב כאיסור מן התורה. ובטעם האיסור יש שכתבו שיש ערך מיוחד לקריאה מתוך הכתב, כיוון שניתנה התורה כתובה ורמוזים סודות בצורת כתיבתה. יש שהסבירו שהחשש הוא מתקלות בלימוד כיוון שהתורה מעיקרה נועדה ללמדה מן הכתוב. ויש שראו בכך צורך לשימור התורה שבכתב, שאם היה מותר לאמרה בעל פה היו מתעצלים לכתבה. ולמעשה גם כיום קיים איסור זה, אלא שבאופנים מסוימים נהוג להקל, כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור אמירת פסוק מתורה שבכתב בעל-פה. אלא שבאופנים מסוימים כתבו הפוסקים להקל. יש שכתבו שהאיסור הוא להקריא לאחרים בעל פה אך לומר בעצמו מותר, אולם אדמוה"ז פוסק שיש להחמיר בכך אלא שמי שנוהג לקרוא לעצמו בעל-פה אין למחות בידו. האופנים בהם נהוג להקל, כאשר הפסוק שגור בפי הכל מותר לאומרו בעל-פה, כמו"כ יש לשנן את פסוקי התורה שיהיו חקוקים במוחו והאיסור הוא רק לומר בעל-פה. ידוע אף המנהג לשנן בעל-פה את שירת "האזינו" משום שכתוב עליה במפורש "שימה בפיהם". אדם שאינו רואה ר"ל רשאי לומר פסוק בעל-פה, ומי שצריך לצטט פסוק בעל-פה טוב שישנה קצת מנוסח הפסוק.

את חיוב שלוש סעודות השבת למדו חכמים מפרשת המן, בה נאמרה המילה "היום" שלוש פעמים בפסוק בהקשר לאכילת השבת. ומכך שהמן מכונה בשם "לחם" בפסוק לכן למדו שאין אדם יוצא ידי חובת סעודת השבת עד שיאכל לחם שבמרכים עליו המוציא וברכת-המזון שהוא עיקר הסעודה ומקיימים בו מצוות עונג שבת. וכותב אדמוה"ז שאפשר לצאת גם ב"מזונות", רק כשאוכל מהם כשיעור קביעות סעודה ויברך עליהם המוציא וברכת-המזון. אולם המהרי"ל העיד בשם -אחיו- אדמוה"ז שחזר בו בסוף ימיו, ואמר שיוצאים ידי חובה ב"מזונות" גם ללא שיעור קביעות סעודה, כי גם בברכה מעין-שלוש מזכירים את קדושת השבת. אלא שוודאי יש מצווה באכילת פת בשבת.

מסופר בגמרא: "רב לא שביק לבריה למשיקל ליה סילוא", כלומר, רב לא הניח לבנו להוציא לו קוץ שנתחב בבשרו, שמא יצא ממנו דם, ויעבור בנו בשגגה על איסור חובל באביו, מאיסורי התורה החמורים ביותר. ויש מן הראשונים שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, כמו שאסרו חז”ל להוציא ממנו קוץ – מחשש שמא יעשה בו חבורה. ולכן למעשה יש להימנע מכך שבן יספר את אביו. ובמקרה שתיגרם עגמת נפש לאב מחמת כך שצריך להסתפר אצל אחר, ניתן לסמוך על הפוסקים שהתירו לבן לספר את אביו. בתנאי שיקפיד לעשות זאת בזהירות המרבית שלא יגרום חבלה לאביו.