הלכה יומית

אסרו חכמים אכילת המצה בערב פסח מעלות השחר בכדי שיהיה תאב לאכילת המצה בליל הסדר ויאכלה בחיבה. והוסיפו הפוסקים וכתבו שהרבה נוהגים שלא לאכול מצה מראש-חודש. אולם אנו נוהגים כפי שכותב הרבי: "יש להזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח", כלומר, מחג הפורים ועד פסח אין אוכלים מצה. דנו הפוסקים לגבי אכילת 'מצת חמץ' בימים אלו שקודם הפסח, מאחר ועיקר האיסור הוא רק על מצה שיוצאים בה ידי חובה בפסח, ולכן לכאורה ניתן להקל ולאכלה, אלא שיש שכתבו שכיוון שטעם האיסור הוא משום חביבות המצווה, הרי שראוי להימנע מלאכול אפילו מצות חמץ, ולפחות בערב פסח יש להקפיד ע"כ.

אמרו חכמים: "מצווה בו יותר מבשלוחו", כלומר, על אף שהאדם יכול למנות שליח במצוות שאינן חובת הגוף, עם זאת מצווה שהאדם עצמו יתעסק בה. לגבי בדיקת חמץ חובת הבדיקה היא על בעל הבית, אך רשאי לשלוח את בני ביתו לבדוק את הבית בברכה. ולמעשה הנכון ביותר שבעל הבית יברך ויבדוק בעצמו את הבית, אלא שיכול לזכות בכך אף את בני ביתו, ובעת הברכה יעמדו בניו בסמיכות אליו, יכוון להוציאם בברכתו ויענו "אמן". ויבדקו בעל הבית עצמו ואף בניו תחלה בסמיכות למקום הברכה על-מנת שלא יהיה "הפסק", וכך גם יקיים את "מצווה בו" ע"י שיבדוק בעצמו, וגם יזכה את בני ביתו.   

אמרו חכמים: "היוצא בשיירא .. תוך שלשים יום זקוק לבער", כלומר מי שיצא מביתו ל' יום לפני חג הפסח, אפילו אם אין דעתו לחזור עד לאחר החג, חייב לבדוק את ביתו, כיוון שזמן זה קשור לפסח שהרי כבר אז מתחילים לשאול ולדרוש בהלכות החג, לכן חל עליו חובת בדיקת ביתו לאור הנר, לילה לפני שיוצא. ואם שכח ולא בדק בלילה בודק ביום. אלא שכיום כיוון שהכל מוכרים חמץ, אין חובה לבדוק את הבית אם לא יהיה בו בחג. והוסיפו חכמים ואמרו שמי שדעתו לחזור בתוך החג, בודק את ביתו אפילו מראש השנה, שהרי חוזר לביתו בחג ושמא ימצא בבית חמץ ויבוא לאכלו ח"ו. ואם בני ביתו נמצאים בבית עליו לצוות עליהם לבדוק את הבית בליל י"ג בניסן.

בהלכה הקודמת התבאר שכבר משלושים יום קודם החג חלה חובת הבדיקה ובמצבים מסוימים עוד לפני-כן. אלא שמצד הלכה גם לכתחילה ניתן להתחיל בבדיקה כבר מספר לילות לפני ליל י"ד כאשר הבית גדול ורוצה לבדקו בניחותא, אלא שזהו בתנאי שישייר לפחות חדר אחד אותו יבדוק בזמנו. ולמעשה, הדוגמה הנפוצה ביותר: הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שכשמנקים בימים שלפני בדיקת חמץ מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיז שוב את החפצים ממקומם, הרי שאם מדובר ב"מקום שמכניסין בו חמץ", יש לבדוק את החדר לאור הנר בלי ברכה בשעת הניקיון, אף על פי שאין זה ליל בדיקת חמץ.

נאמר בגמרא: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים, אף שהם מוקצה, משום כבודו של האדם, מותר להוציאם. כשהם מפריעים לאדם. ודנו הפוסקים לגבי פינוי קערת ה"נעגל וואסר" (מי נטילת הידיים), שכן, כידוע אנו נוהגים לפנות את קערת מים אלו למקום שלא עוברים בו אנשים ואוסרים שימוש במים אלו. ומאחר שפינוי המים אינו משום מיאוסם אלא מטעמים סגוליים, לכאורה אינם כ"גרף של רעי" ואין היתר לפנותם אלא אם צריך את מקומם בלבד. אלא שכתבו הפוסקים שכיוון שלא ניתן להתפלל בנוכחותם משום רוח רעה שעליהם – אף שנחשבים למוקצה – מותר לפנותם מדין "גרף של רעי".

אמרו חכמים: "טפח באשה ערוה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערוה" ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, ואסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל כנגדו אם מגולים אצלו מקומות שדרכם להיות מכוסים ואפילו אם הוא תינוק בן יומו, אך לברך כנגדו מותר כגון בברית המילה. אלא שבאשה ישנם מקומות נוספים שדרכם להיות מכוסים ונחשבים כ"ערוה", משום שהם מביאים את האיש המסתכל בהם לידי הרהור, ולכן אסור לאיש להתפלל כנגדן כאשר הם מגולים, אלא יחזיר פניו מהן או יעצום עיניו.

אמרו חכמים: "באחד באדר משמיעין על השקלים". שבזמן הבית הביאו קרבנות ציבור לכפרה מכספי הציבור, ובחודש ניסן הביאו  את הקורבנות לשנה הבאה מהתרומה החדשה. חז"ל קבעו כי יש לתת תרומה זו בחודש אדר בכדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן שתכנן לתת לאחשוורוש על זממו. לאחר החורבן תקנו לקרוא בתורה פרשת שקלים זכר למצווה זו. וכן הנהיגו לתת "זכר למחצית השקל" ג' חצאי מטבע המדינה, עבור כל אדם מבן כ' או י"ג שנה. אך עורר הרבי על המנהג לתת עבור כל בני הבית וגם עבור הקטנים. ויש שכתבו לתת אף על עוברים, כמ"ש "כל העובר", ופירשו שהוא מלשון 'עובר', ומי שנתנו עבורו פעם אחת לא יפסיקו לתת עבורו.

כתב הרמ"א שטוב לתת את סכום "זכר למחצית השקל" בשלושה מטבעות ממטבע הנהוג במדינה, כנגד שלשת הפעמים שכתוב "תרומה" בפרשת שקלים; ועוד כתבו הפוסקים שזהו אף רמז לתענית שלשת הימים שצמו בימי אסתר ועוררו על המנהג שיש לתת ביום התענית לצדקה כסכום הסעודות ואכן אחד הטעמים למנהג זה הוא "כדי שיהא צדקה עם התענית לכפר". לפיכך, נהוג שנותנים "זכר למחצית השקל" ביום תענית אסתר לפני תפלת מנחה. וכיוון שהובא בפוסקים שמנהג זה קשור עם הכפרה של יום התענית, לכן נהוג אף בירושלים לתתו ביום התענית ואף כשהתענית מוקדמת ליום חמישי, ומי שלא נתן ביום התענית ייתן קודם קריאת המגילה בפורים.

נפסק להלכה: "צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד" מפני הסכנה, והביאו ראיה לדבר מן הגמרא. יתר על כן מובא שיש ליטול ידיים בין אכילת הדגים לבשר, אולם כבר כתבו הפוסקים שכאשר אוכלים עם סכין ומזלג אין צורך ליטול ידיים. ולגבי סדר האכילה כתבו הפוסקים שיש לאכול תחלה את הדברים הקלים לעיכול יותר, לכן יש להקדים את הדגים. ואף שישנם פוסקים שכתבו שאין הכרח בכך, כותב אדמוה"ז בליקוטי תורה שזהו "מנהג ישראל לאכול דגים קודם בשר", ומבאר זאת על פי פנימיות העניינים. ולכן באותה הסעודה ראוי להקפיד ע"כ, אך אם התחיל סעודה חדשה ניתן להקל בכך.

נאמר: "זכור אל תשכח את אשר עשה לך עמלק". חכמים פרשו, "זכור" – פירושו בפה, "ואל תשכח" – בלב. ותקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, בקריאת פרשת 'זכור' פעם בשנה. נחלקו הפוסקים האם נשים חייבות בקריאת "זכור". יש שכתבו שאין הנשים חייבות במחיית עמלק כי אינן לוחמות; ויש שכתבו שאמנם חייבות כי זו "מלחמת מצווה" ואינה מצווה שהזמן גרמא, אולם כיוון ששמיעתה מספר תורה אכן תלויה בזמן, אינן חייבות לשמעה מס"ת.אך הדעה המקובלת בפוסקים היא – שתבאנה הנשים לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור, וכפי שעורר הרבי שנהגו נשי-ישראל לבוא לבית-הכנסת; וכשאין הדבר מתאפשר תקרא מתוך החומש.

נאמר: "לא תגנוב" ודרשו חכמים שאיסור זה הוא אפילו "על מנת לשלם ". כלומר, איסור גניבה וגזילה נאסר אפילו כאשר בסופו של דבר הבעלים יצא מרווח. אלא שבדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל, התירו לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת. כגון הצריך קיסם קטן לחצוץ בו את שיניו, מותר לו ליטול קיסם קטן מגדר של אדם פרטי. אלא שהאמור הוא בתנאי שלא ניתן לבקש מהבעלים רשות. כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים. וכן שלא ידוע מופרשות שהבעלים מתנגד לכך. וכותב אדמוה"ז שממידת חסידות להחמיר כשאפשר, ולא להשתמש בשום דבר של חבירו, ללא רשות מפורשת.

נאמר במגילה: "משלוח מנות איש לרעהו". ודייקו חז"ל שחובה לשלוח שתי מנות לאדם אחד, איש לרעהו ואשה לרעותה. שיעורו של המשלוח לכתחילה כזית בכל מנה או לפחות כזית יחד ששויו 2 פרוטות לפחות. מנהג הרבי לשלוח "משלוח-מנות" לשלושה, לכהן, לוי וישראל קבועים. המשלוח הכיל: אוזן-המן ממולא פרג, פרי ובקבוק יי"ש. כמו"כ עורר הרבי על מנהג ישראל לשתף גם את הקטנים בכל ענייני הפורים כולל במצוות משלוח מנות. כתבו הפוסקים שאין שולחים מנות לאבֵל תוך שלושים, ולאבֵל על הוריו תוך שנים עשר חודש. האבֵל עצמו, אפילו תוך שבעה, חייב במשלוח-מנות, אך עליו לשלוח לרעהו רק מיני מאכל ולא ממתקים ומגדנות.