הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר שהאיסור לחזור מהבטחתו תלוי ב'סמיכות דעתו' כלומר, כוונתו של המקבל – לקבל את המתנה. ודנו הפוסקים אודות הבטחה לקטן, האם סמיכות דעתו של קטן שווה לזו של גדול. היו שסברו שההבטחה לקטן שווה לדין הבטחה כשאין המקבל בפניו: מאחר ואין לקטן דעת, ואינו סומך את דעתו על הבטחת הנותן, נחשב הדבר כאילו נעשית ההבטחה שלא בפני המקבל. אולם לדברי אדמוה"ז שהובאו בהלכה הקודמת עולה כי יש להחמיר גם ללא סמיכות דעת המקבל. ואכן פוסקים רבים כתבו שאף הבטחות לקטן יש לקיים ובפרט לקטן שכבר מבין. מעבר לכך צוו חז"ל שיש לקיים את ההבטחה לקטן, כדי שלא ללמדם לשקר.

אודות כתב האשורי – הכתב בו כותבים ספר תורה, נחלקו התנאים, ולכמה מהם "בכתב זה ניתנה תורה לישראל". בכך באו לשלול ולחלוק על הדעות הסוברות כי התורה נתנה בכתב עברי. וכך עולה מפשטות לשון התלמוד במה מקומות. הרמב"ם אף הוסיף שמחמת קדושת אותיות אלו נמנעו מלהשתמש בו לדברי חולין ולכן ניתן למצוא במטבעות ובכתבים עתיקים כתבים אחרים, ולא הכתב האשורי. הרמ"א אף כתב, שאין להשתמש בכתב אשורי לדברי חולין, וכך אף הורה הרבי להימנע משימוש בכתב זה אם אין בו צורך בחינוך והוראה. וכתבו הפוסקים שאם עבר והשתמש בכתב זה לדברי חולין כמו הדפסת הזמנות, אין בהן חיוב גניזה אך אין לזורקו בבזיון.

בהלכה הקודמת התבאר שאין להשתמש בכתב אשורי לדברי חולין, אולם יש לציין כי אף בספרי קודש הורה הרבי להימנע מכך. בעקבות כך נשאל הרבי אודות הנהגתו בשנת תש"ז כאשר ערך את ספר התולדות של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש והדפיס בו צילום ממגילת אדמו"ר מהר"ש, וביאר זאת הרבי בין היתר משום שהיה בכך הוראה לרבים באופן כתיבתה. מכך שאף לדברי קודש אין להשתמש בכתב זה ללא סיבה. כאמור בהלכה הקודמת, בעבר היו אף נמנעים מהדפסת דברי תורה בכלל בכתב מרובע, אלא רק בכתב המכונה "כתב רש"י", אולם כחלק ממגמתו של הרבי להנגשת לימוד תורת החסידות, הורה הרבי להשתמש בכתב מרובע בהדפסת הספרים, בכדי להקל על הלומדים.

נאמר במשנה: "על הרעמים .. ועל הברקים .. שכוחו וגבורתו מלא עולם". וביארו בגמרא שיש לברך אף "עושה מעשה בראשית", וכותב אדמוה"ז, שהמנהג לברך על הברק "עושה מעשה בראשית" ועל הרעם "שכחו וגבורתו", משום שהרעם מראה יותר כח וגבורה. ויש לברך מיד בתוך כדי דבור אפילו באמצע התפלה חוץ מפסוק ראשון של קריאת-שמע וברוך שם ותפילת שמו"ע. ואם נמצא הוא במקום שאינו נקי, אם יכול לצאת מיד למקום נקי ולברך בתוך כדי דיבור, חייב לעשות כן –כמובן שאם התחייב בנטילת ידיים אף ייטול ידיו קודם. ואם לא יספיק לעשות זאת בתוך כדי דבור יברך בלא שם ה' כשייצא.

רבים מדיני החנוכה נסובו סביב קביעת חז"ל שיש להביא ל"פרסומי ניסא", משום כך הם ראו את הזמן והמקום שיפרסמו את הנס בקנה מדה הרחב ביותר. בדורות מאוחרים יותר, החל מתקופת הגאונים, הרחיבו את פרסום הנס והנהיגו להדליק את נר החנוכה אף בבית הכנסת עם ברכותיו. את מנורת בית הכנסת מציבים בכותל דרום, כשהנרות מסודרים ממזרח למערב ומקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים. החל מפלג המנחה ניתן לברך על נרות בית הכנסת, ולמנהגנו מדליקים לאחר 'מנחה' לפני 'עלינו'. ואין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו ואפילו המברך עצמו חוזר ומברך בביתו. אך לא יברך "שהחיינו" בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם.

כאמור בהלכה הקודמת שמשום "פרסומי ניסא", הנהיגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, ומברכים עליהם החל מפלג המנחה. גם בערב שבת מברכים על הדלקת נרות החנוכה רק אחרי פלג המנחה, וכתבו הפוסקים שראוי שיהיו עשרה בבית הכנסת בעת ההדלקה. וכדאי לדאוג שהנרות יהיו מספיק גדולים באופן שידלקו בבית הכנסת במשך כל השבת. כמו כן מנהגנו שנרות החנוכה ידלקו בבית הכנסת גם בתפלת שחרית, ומקפידים להציב שמש אפילו ביום, בכדי להזכיר שיש לשמור על קדושתם. ועורר הרבי, שכדאי שידלקו נרות בית הכנסת במשך כל המעת-לעת, ואף במוצאי "זאת חנוכה" הורה הרבי שהנרות ידלקו בבית הכנסת.

נאמר בגמרא: "אכסנאי חייב בנר חנוכה", כלומר שגם מי שנמצא מחוץ לביתו חייב בהדלקת נר חנוכה. לגבי מקום ההדלקה כשיש לו מקום בו הוא ישן ומקום בו הוא אוכל, פסק הרמ"א להלכה: "בזמן הזה שמדליקים בפנים ממש ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו". כלומר שיש להעדיף להדליק במקום האכילה. ודנו הפוסקים האחרונים, אודות הדרים בפנימיות כמו בחורי ישיבות, שישיבתם היא כביתם, היכן עליהם להדליק את נרות החנוכה – בחדרם בפנימייה או שגם עליהם להעדיף את מקום האכילה – חדר האוכל. ודעת הרבה פוסקים למעשה, שעליהם להדליק בחדר השינה בפנימייה משום שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. אלא שיש להקפיד על כללי הבטיחות הראויים למניעת סכנת דליקה.

רבים מדיני החנוכה נסובו סביב קביעת חז"ל שיש להביא ל"פרסומי ניסא", לאחר שיצא הרבי ב"מבצע חנוכה" להדלקות ציבוריות במקומות בהם מתאספים יהודים, הצטרפו כמה מפוסקי דורנו ונמקו שמותר לברך על הדלקות אלו על משקל ההדלקה בבית הכנסת, שמברכים עליה מפני שהיא חלק מפרסום הנס, וכך ניתן לברך בכל מקום שיש בו התאספות ציבורית. אלא שבכדי לברך יש להקפיד שהמנורה תהיה לא גבוהה מעשרים אמה כ9 מטר, וכן שהנרות ידלקו לפחות חצי שעה (הרבה מנרות המבצעים לא בגדר זה). כמו-כן יש להקפיד להציבם במקום שיעברו שם לפחות עשרה במשך חצי השעה מההדלקה. ואם אין הדבר מתאפשר, ידליקו ללא ברכה.

את ימי החנוכה קבעו חכמים "בהלל והודאה", ותקנו לכך את נוסח "על הניסים" בברכת הודאה בתפלה ובברכת המזון. מי ששכח ולא אמר "ועל הניסים" בתפלה, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר. וכתבו הפוסקים שיאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו..". וכן בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, ולפני "הרחמן הוא יזכנו", יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו..".

נאמר בגמרא: "דם שעל הכיכר גוררו ואוכלו של בין השיניים מוצצו ובולעו ואינו חושש", כלומר דם שפרש מהפה ועבר ללחם, אין לאכלו. אך כשהוא בפיו מותר לבלעו. ובטעם הדבר יש שכתבו שכיוון שהדם עדיין מחובר לגוף אינו נאסר, ומכאן דייקו, שדם על השפתיים מותר לבלעו כיוון שהוא מחובר. אך יש שכתבו שהאיסור הוא משום מראית העין, לכן הדם שבין השיניים מותר כשהוא בפה כיוון שאינו ניכר לחוץ ואין בו מראית עין. ולפי זה דם שעל השפתיים מבחוץ אסור לבלעו. וראוי להחמיר כדבריהם, אך דם שבתוך הפה ולא פרש, מותר לבלעו לכל הדעות. האמור הוא בחול בלבד ובשבת יש איסור למצוץ דם לכל הדעות.

אמרו חכמים שאבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית שתיפול האבן ולוקח את החבית, אבל אם הניח בכוונה את האבן מערב שבת על החבית, אין להזיזה משום שנעשתה "בסיס לדבר האסור". אולם כאשר הוא משמש גם לדבר המותר, ניתן לטלטלם. דוגמא נפוצה לכך קיימת בשבת חנוכה, כאשר צריכים לפנות בשבת את נרות החנוכה ממקומם מטעמי בטיחות, יש לדאוג להניח את החנוכייה על מגש, ועל המגש להניח -לפני כניסת השבת- חלה שמשתמשים בה בשבת, ובכך המגש יהיה בסיס לדבר האסור והמותר, ויוכלו להזיזו עם הנרות שעליו, אך רק לאחר שכבו הנרות ולא בעודם דולקים.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ונחלקו הפוסקים האם המעשרות צריכים להגיע למטרת צדקה דווקא, או אף לשאר מצוות שאינו מחויב בהן. ודנו הפוסקים לגבי רכישת כרטיסי הגרלה מכספי מעשר, כשההכנסות ההגרלה לטובת מוסד תורני. יש שהתירו זאת בתנאי שמוכח מהרכישה שכוונתו לטובת המוסד כגון שהכרטיס יקר מדי ביחס לפרס והסיכוי לזכות בו. ויש שהקלו יותר וכתבו שגם אם משוכנע שלא היה קונה לולי הצדקה מותר. וכתבו הפוסקים, שכשרכש את הכרטיס מכספי מעשר וזכה בהגרלה, ראוי שישלם את עלות הכרטיס לצדקה, וכן יפריש מעשר משווי הפרס.