הלכה יומית

"ולמדתם אתם את בניכם" ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד. מעבר לכך חכמים הזהירו מתקלות העלולות לצאת מלימודן של הנשים בתורה שבעל פה. ומעיקר הדין מותר להן ואף צריכות ללמוד עניינים הנצרכים לנשים ולכן מברכות תחלה ברכת התורה. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים הכוללים לימודי רמב"ם אף לנשים, ולימוד חסידות שהכרחי אף לנשים, צריכות ללמוד תורה בבתי הספר, כתשובה למקצועות החול שמקבלות. הדבר נוגע בעיקר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בהלכה, ועוקבת אחר לימודיהם בת"ת.

נאמר בגמרא: "פתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום ייחוד" מפני שיראים מהאנשים העשויים להיכנס. ודנו הפוסקים אודות הייחוד אצל רופא, וכמה פתרונות הציעו לכך. הפתרון הנכון ביותר הוא -שהבעל יתלווה לאשתו, או אחת מהנשים המצילות מייחוד (כדוגמת חמותה, ילדה בין גיל-5 ל-9), או ברופא יהודי כשאשתו בבית. וכשלא מתאפשר אחד מהפתרונות  האמורים, רק אז – ניתן להקל כשהדלת אינה נעולה ומחוץ לחדר נמצאים שלושה אנשים ואחות הרשאית להיכנס ללא רשות. או כשהדלת נעולה, ויש אנשי צוות המחזיקים מפתח לחדר ויכולים להיכנס בחופשיות; וגם אז ראוי שתתלווה אליה עוד אשה. ויש שהתירו כשהדלת נעולה ובעל האישה או אשת הרופא נמצאים בעיר ויודעים על הבדיקה.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו דין טבילת כלים. ונחלקו הראשונים האם הוא מהתורה או מדרבנן, שאלה זו נוגעת לסמכותו של הקטן. שכן, בדברים הצריכים כוונה וכוונתו ניכרת ממעשיו, בדבר שהוא מדרבנן ניתן לסמוך על הקטן. ודעת הרבה פוסקים שהיא מן התורה. למעשה כתבו הפוסקים שעיקר הטבילה היא התוצאה שהכלי יהיה טבול, ולא מעשה הטבילה. ואין צורך בכוונה. עם-זאת, מאחר ולדעת הרבה טבילת כלים מדאורייתא, קטן אינו נאמן להעיד על טבילת כלים. אך מותר לתת לו להטבילם כשגדול רואה את הטבילה ומעיד ע"כ לאביו. ויש שהקלו וכתבו שבכלי זכוכית שהטבילה מדרבנן, נאמן הקטן לומר הטבלתי.

ככלל, הורו חכמים שהאומר דבר לחברו, גם שלא בסוד, אסור לספרו לאחרים עד שיורה לו על כך בפירוש. איסור זה הוא אף לקרובים לאדם ביותר. על אף שבשטר הכתובה ישנה התחייבות בין בני הזוג "ואל יעלימו זו מזה", יש שכתבו שלאמירה זו אין תוקף התחייבות של ממש, אלא היא נאמרת כברכה לחיים של שלום אחווה ורעות תוך שקיפות ואמון ביניהם. ויש שכתבו לעומתם שאמירה זו אכן מחייבת את בני הזוג שלא להעלים דבר, אלא שגם לשיטתם התחייבות זו היא במה שקשור לנכסיהם וחייהם המשותפים. אך לגבי סוד אינו קשור לחייהם ונאסר על האדם לגלותו, ברור שבכלל האיסור הוא לגלות לאשתו.

נאמר בגמרא: "נתחלפו לו כלים בכלים .. בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בה". וכתבו הפוסקים, שאף מי שגילה שלקח בטעות את של חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. ואם עבר זמן רב שוודאי התייאש המאבד ממנו, ירשום את שווי החפץ ויניח את הסכום במקום השמור ויכול להשתמש בחפץ וכשיבוא המאבד ייתן לו את הכסף. ויש שכתבו שבכלים שאין מקפידים האנשים כמטרייה, אם הוחלפו בטעות, בינתיים ישתמש כל אחד בשל חבירו. אולם מאדמוה"ז נראה שמחמיר בכך. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על פי בית דין, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.

מלאכת 'בונה' הינה מל"ט המלאכות האסורות בשבת, מקורה במלאכת הבניית במשכן. אחת מתולדותיה היא עשיית אוהל קבע שיעמוד ימים רבים, והוסיפו חכמים ואסרו לעשות אוהל ארעי. וכתבו הפוסקים, שאף בפתיחת גגון עגלת הילדים המחובר לעגלה ישנה בעיית אוהל בשבת. ויש שהתירו זאת עפ"י מ"ש הפוסקים בהלכות סוכה, שכשיש ציר שנפתח ונסגר אין בזה איסור עשיית אהל. ולמעשה יש להחמיר ואין לפתוח את גגון העגלה בשבת, אא"כ היה פתוח מערב שבת לפחות טפח (כ-8 ס"מ), ובעת צורך גדול ניתן לסמוך על הפוסקים המקלים בזה. ולדברי הכל יש לדאוג שהגגון יהיה מחובר לעגלה מערב שבת ואין לחברו בשבת.

נאמר בגמרא: "הכוסס את האורז מברך עליו 'בורא פרי האדמה', טחנו אפאו ובישלו .. 'מזונות", וביארו הראשונים שלמרות שאינו ממיני דגן ברכתו "מזונות" משום שהוא מזין ומשביע. ולעומתם יש שכתבו לברך "בורא פרי האדמה". ולכל הדעות הברכה האחרונה של האורז היא "בורא נפשות". אלא שיש שהסתפקו האם האורז שלנו הוא האמור בתלמוד, או שמא הוא הדוחן. ומפני הספק הכריע אדמו"ר הזקן שירא שמיים לא יאכל אורז אלא בתוך הסעודה. ומי שרוצה לאכלו חוץ לסעודה, יברך עליו "שהכול". אולם יש שכתבו בשם הגרז"ש דווארקין ע"ה, שכשחסידים היו אוכלים אורז חוץ לסעודה, ברכו 'מזונות', 'אדמה' ו'שהכול' על מאכלים אחרים ואח"כ אכלו את האורז.

נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם" ולמדו חכמים שהאב מצוּוה ללמד את בנו תורה, והוסיפו חכמים והרחיבו את חובת האב במצוות החינוך למצוות. ונחלקו הפוסקים ברמת חיובה של האם בחינוך בניה. יש שכתבו שחובת החינוך מוטלת על האב ועל האם בשווה. ופוסק אדמוה"ז שמצוות החינוך היא רק על האב ולא על האם – שעיקר החובה מוטלת על האב, למחות בהם לבל יכשלו, ולדרוש מהם לקיים את המצוות; אך על-אף שהאם אינה מחויבת, מקיימת היא מצווה בחינוך ילדיה. ובפרט כשהילדים תחת פקוח האם כשהאב לא נוכח. ובדורנו עורר הרבי שאדרבה, כיוון שהבעל נמצא מחוץ לבית שעות רבות לצרכי פרנסה, הנהגת הבית וחינוך הילדים הם בעיקר באחריות האישה.

חכמים אסרו שתיית "משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. בכלי מתכות" משום סכנה. והוסיף אדמו"ר הזקן וכתב בסוגריים שבשו"ע: "ואין צריך לומר מים עצמן". כלומר שאיסור זה, חל אף על מים רגילים ששהו לילה בכלי מתכת. ואכן בידי רבותינו נשיאנו השתמר מנהג זה ואף אנשי מעשה נהגו להחמיר בכך. אולם למעשה, מיישב הרבי את המנהג הרווח שלא להקפיד על כך, מכמה טעמים. ראשית הוספת אדמוה"ז באה בסוגריים כלומר ישנו ספק בדין זה. שנית, המיחמים מחוברים לחשמל וכלי מחובר לכמה עניינים בטל מתורת "כלי", ולכן אינם ככלי מתכות, והעיקר שכבר "דשו רבים" בכך, כלומר שפשט המנהג להקל ורואים שלא נגרם נזק מכך, ושומר פתאים ה'. יתר על כן הרבי עצמו בשבת היה שותה חמין ממים 'שלנו'.

מנהג נשות ישראל שלא ללכת לבית החיים בימי עיבורן. וכמה טעמים נאמרו בדבר, אם היא אשת כהן בכדי לשמור על העובר מטמאת מת. ואף אם היא אשת ישראל נזהרות, שבזמן הבית היו  יולדות  בטהרה, כדי לזכות שילדיהם יהיו ראויים למלאות מים מן השילוח עבור הכהן השורף את הפרה אדומה. וגם עתה מאמינות שבמהרה יבנה הבית ושומרות עצמן מטומאה. וכן משום רוחות רעות שבבתי הקברות שלא ישפיעו על העובר. לכן נמנעו הנשים ללכת ללוויות ולבתי החיים בימי עיבורן. למעשה, הורה הגרז"ש דווארקין שביאר-צייט, או בהלוויה ל"ע שצריכה האשה להשתתף, כדאי שלא תתקרב לקבר בתוך ד' אמות (2 מטר). ובקברי צדיקים יש שכתבו להקל.

מסופר בגמרא שאליהו הנביא הורה לרב יהודה שלפני שיצא לדרך יבקש רשות מה'. רב חסדא ביאר זאת ואמר ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. ה'דרך' המחייבת ברכה זו היא לפחות 'פרסה' – כ-4 ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך. ניתן לומר את הברכה לאחר שיוצאים כ-36 מטרים מחוץ לעירוב של העיר. מסופר שכששאלו את הגאון הרב יוסף רוז'ין (הרוגוצ'ובֶר) אודות תפלת הדרך בטיסה. הגאון הוכיח מהגמרא בחולין שאין דרכו של אדם בשמיים, ופסק שאין לומר תפלת הדרך. אלא שלמעשה כיוון שהטיסה היא "כמקום סכנה", לכן נוהגים לאומרה. אלא שרצוי לעשות זאת בדרך לשדה התעופה או כשהמטוס עדיין על הקרקע.

נאמר בגמרא: "צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר, אסור לאכלו בכותח" (מאכל חלבי). כלומר, מאכל פרווה חריף שנחתך בסכין בשרי, גם כשהסכין הייתה נקייה ולא השתמשו בה ב24 השעות האחרונות. טעם הדבר הוא, משום שהחריפות שואבת את טעם הבשר הבלוע בסכין, ולכן אסרו חכמים לאכול את מאכל זה יחד עם חלב ומוצריו. על אף שמאכל זה אין לאוכלו עם חלב, אין צורך להמתין שש שעות לאחר אכילת מאכל זה כדי לאכול מאכלי חלב. ויש שהחמירו וכתבו שהאוכל בשר לא יאכל דבר חריף שנחתך בסכין חלבי עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר. והמחמיר תבוא עליו הברכה, אף שמעיקר הדין אין צורך בהמתנה כלל.