הלכה יומית

ככלל, הורו חכמים שהאומר דבר לחברו, גם שלא בסוד, אסור לספרו לאחרים עד שיורה לו על כך בפירוש. איסור זה הוא אף לקרובים לאדם ביותר. על אף שבשטר הכתובה ישנה התחייבות בין בני הזוג "ואל יעלימו זו מזה", יש שכתבו שלאמירה זו אין תוקף התחייבות של ממש, אלא היא נאמרת כברכה לחיים של שלום אחווה ורעות תוך שקיפות ואמון ביניהם. ויש שכתבו לעומתם שאמירה זו אכן מחייבת את בני הזוג שלא להעלים דבר, אלא שגם לשיטתם התחייבות זו היא במה שקשור לנכסיהם וחייהם המשותפים. אך לגבי סוד אינו קשור לחייהם ונאסר על האדם לגלותו, ברור שבכלל האיסור הוא לגלות לאשתו.

נאמר בגמרא: "נתחלפו לו כלים בכלים .. בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בה". וכתבו הפוסקים, שאף מי שגילה שלקח בטעות את של חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. ואם עבר זמן רב שוודאי התייאש המאבד ממנו, ירשום את שווי החפץ ויניח את הסכום במקום השמור ויכול להשתמש בחפץ וכשיבוא המאבד ייתן לו את הכסף. ויש שכתבו שבכלים שאין מקפידים האנשים כמטרייה, אם הוחלפו בטעות, בינתיים ישתמש כל אחד בשל חבירו. אולם מאדמוה"ז נראה שמחמיר בכך. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על פי בית דין, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.

מלאכת 'בונה' הינה מל"ט המלאכות האסורות בשבת, מקורה במלאכת הבניית במשכן. אחת מתולדותיה היא עשיית אוהל קבע שיעמוד ימים רבים, והוסיפו חכמים ואסרו לעשות אוהל ארעי. וכתבו הפוסקים, שאף בפתיחת גגון עגלת הילדים המחובר לעגלה ישנה בעיית אוהל בשבת. ויש שהתירו זאת עפ"י מ"ש הפוסקים בהלכות סוכה, שכשיש ציר שנפתח ונסגר אין בזה איסור עשיית אהל. ולמעשה יש להחמיר ואין לפתוח את גגון העגלה בשבת, אא"כ היה פתוח מערב שבת לפחות טפח (כ-8 ס"מ), ובעת צורך גדול ניתן לסמוך על הפוסקים המקלים בזה. ולדברי הכל יש לדאוג שהגגון יהיה מחובר לעגלה מערב שבת ואין לחברו בשבת.

נאמר בגמרא: "הכוסס את האורז מברך עליו 'בורא פרי האדמה', טחנו אפאו ובישלו .. 'מזונות", וביארו הראשונים שלמרות שאינו ממיני דגן ברכתו "מזונות" משום שהוא מזין ומשביע. ולעומתם יש שכתבו לברך "בורא פרי האדמה". ולכל הדעות הברכה האחרונה של האורז היא "בורא נפשות". אלא שיש שהסתפקו האם האורז שלנו הוא האמור בתלמוד, או שמא הוא הדוחן. ומפני הספק הכריע אדמו"ר הזקן שירא שמיים לא יאכל אורז אלא בתוך הסעודה. ומי שרוצה לאכלו חוץ לסעודה, יברך עליו "שהכול". אולם יש שכתבו בשם הגרז"ש דווארקין ע"ה, שכשחסידים היו אוכלים אורז חוץ לסעודה, ברכו 'מזונות', 'אדמה' ו'שהכול' על מאכלים אחרים ואח"כ אכלו את האורז.

נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם" ולמדו חכמים שהאב מצוּוה ללמד את בנו תורה, והוסיפו חכמים והרחיבו את חובת האב במצוות החינוך למצוות. ונחלקו הפוסקים ברמת חיובה של האם בחינוך בניה. יש שכתבו שחובת החינוך מוטלת על האב ועל האם בשווה. ופוסק אדמוה"ז שמצוות החינוך היא רק על האב ולא על האם – שעיקר החובה מוטלת על האב, למחות בהם לבל יכשלו, ולדרוש מהם לקיים את המצוות; אך על-אף שהאם אינה מחויבת, מקיימת היא מצווה בחינוך ילדיה. ובפרט כשהילדים תחת פקוח האם כשהאב לא נוכח. ובדורנו עורר הרבי שאדרבה, כיוון שהבעל נמצא מחוץ לבית שעות רבות לצרכי פרנסה, הנהגת הבית וחינוך הילדים הם בעיקר באחריות האישה.

חכמים אסרו שתיית "משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. בכלי מתכות" משום סכנה. והוסיף אדמו"ר הזקן וכתב בסוגריים שבשו"ע: "ואין צריך לומר מים עצמן". כלומר שאיסור זה, חל אף על מים רגילים ששהו לילה בכלי מתכת. ואכן בידי רבותינו נשיאנו השתמר מנהג זה ואף אנשי מעשה נהגו להחמיר בכך. אולם למעשה, מיישב הרבי את המנהג הרווח שלא להקפיד על כך, מכמה טעמים. ראשית הוספת אדמוה"ז באה בסוגריים כלומר ישנו ספק בדין זה. שנית, המיחמים מחוברים לחשמל וכלי מחובר לכמה עניינים בטל מתורת "כלי", ולכן אינם ככלי מתכות, והעיקר שכבר "דשו רבים" בכך, כלומר שפשט המנהג להקל ורואים שלא נגרם נזק מכך, ושומר פתאים ה'. יתר על כן הרבי עצמו בשבת היה שותה חמין ממים 'שלנו'.

מובא בגמרא שכשמתעורר האדם עליו להודות לה' ולומר "אלוקי נשמה", כי חיוב ההודאה על החזרת הנשמה הוא מיד כשניעור משנתו; אך מכיוון שברכה זו, אי אפשר לאומרה לפני נטילת ידיים – בגלל הזכרת שם ה' שבה, לכן ראשית צריך להודות באמירת מודה אני. אודות ההנהגה בעת אמירת "מודה אני", הורה כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ, שיש להניח יד אחת אל השנייה, ולהרכין את הראש. בהזדמנות אחרת סיפר, שכשפעם אחת עמד ואכל לפני אמירת "מודה אני" ולימדו אביו, שבמקרה זה, יש לעמוד ולהשוות את הרגליים, ליישר את הטלית-קטן, להתכופף, ולומר "מודה אני".

אודות חשיבות אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום" בזמנה, אמרו חכמים: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", כשהכוונה "עם הציבור" היא, לזמן בו נקראת הפרשה בציבור. מדברי הגמרא עולה כי ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, משום שכבר במנחת השבת החלו לקרוא בציבור את הפרשה החדשה. רבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, עכ"פ רצוי לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לפני קידוש היום, ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד ליום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה.

אמרו חכמים: "על ..של יד אומר ..להניח תפילין ..של ראש אומר ..על מצות תפילין". שכן, תפילין של יד ותפילין של ראש מעיקרן הינן שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו; אך תקנו חכמים לסמוך הנחת תפילין של ראש לשל יד ושלא לדבר ביניהם, בכדי שתחול ברכת "להניח תפילין" גם לתפילין של ראש. על חומרת האיסור לדבר בין "של יד" ל"של ראש" ניתן ללמוד מהאמור בגמרא, שאזהרת "הכהן-המשוח" לפני היציאה למלחמת רשות, "איש הירא .. ישוב לביתו", הכוונה למי שירא מעבירות שבידו, כגון שדיבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש! אולם מי שדיבר ביניהם, יברך לפני הנחת תפילין של ראש, ונוסח הברכה היא "על מצוות תפילין".

אמרו חכמים: "סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך", כלומר המספיק בין תפילין של יד לשל ראש עליו לברך ברכה נוספת. והסתפקו הפוסקים, האם מותר להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לשל ראש לצורך דבר שבקדושה, כמו לעניית קדיש ולברך אח"כ על של ראש, או שמא מוטב שלא לענות בכדי שלא להרבות ברכות שלא לצורך. בשו"ע כתב אדמוה"ז שאין להפסיק לדבר שבקדושה. אולם בסידורו מסתמך אדמוה"ז על הדעה הסוברת שתמיד מברכים שתי ברכות על התפילין, והכריע שיש להפסיק ביניהם לדבר שבקדושה ואחר כך לברך על תפילין של ראש, וכך נוהגים למעשה. אלא שמלכתחילה יש לוודא לפני הנחת התפילין שלא אומרים דבר שבקדושה שבגינו יצטרך להפסיק.

נאמר "ויקח אהרן את אלישבע .. אחות נחשון", ומכאן למדו חכמים שהנושא אשה צריך לבדוק את אחיה. חז"ל כבר למדו שישנם תופעות תורשתיות שעלולות לעבור מאב לבנו ומשום כך הזהירו שיש לבחון את המשפחה בטרם משתדכים עמה. עם התפתחות המדע נחשפו מגוון רחב של אפשרויות מידע באמצעות בדיקת דם פשוטה. בין הפוסקים התעוררה השאלה האם מותר לערוך בדיקות גנטיות אלו, או שמא מוטב להימנע מכך ולבטוח בה', כאמור "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". למעשה, כתבו הפוסקים שראוי לעשות את בדיקות אלו הנחוצות שהוכחו כמצילות. ובשם הרבי מובא, שהסכים לבדיקות אלו. אך מעבר לכך לא מומלץ לעשות בדיקות למחלות גנטיות שסיכויים רחוק, בכדי למנוע מתח מיותר.

נאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ודרשו חכמים, "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים". מכאן האיסור ללכת להתדיין בפני ערכאות של גויים, ובכללן בתי המשפט האזרחיים שאינם דנים על פי דיני התורה. לדעת הרבה פוסקים איסור זה הינו מן התורה. ומשום מכך על כל טענה ותביעה ממונית שבין אדם לחברו יש לבוא לדון עליה בדין תורה בפני בית הדין. במידה וידוע בבירור שהנתבע לא יתייצב בפני בית הדין, יש שכתבו שהתובע יפנה תחלה לבית דין לפני ההליכה לבית המשפט וייטול מהם את הרשות לכך. אולם יש פוסקים שהקילו בכך, אלא שראוי לכל הפחות להתייעץ על כך תחילה עם דיין מומחה.