הלכה יומית

אע"פ שמצוות ציצית אינה חובה על האדם – ורק כשיש לאדם בגד עם ארבע פינות, אסור לו ללבוש אותו עד שיטיל בו ציצית. עם זאת בגמרא האריכו מאוד בגודל מעלת הציצית ששומרת את האדם מלחטוא, שמזכירה כל הזמן את קיום המצוות, לכן מן הראוי לחפש להדר במצוות ציצית. גיל חינוך במצוות ציצית הוא מאז שקטן יודע איך להתעטף והוא כבן שש. יחד עם זאת, מצד קדושת המצווה והסגולה שבזה מובא להדר בזה כבר מגיל שלוש.  ההנהגה אצל רבותינו נשיאנו הייתה שמאז שהתינוק יודע ללכת ועוד לפני כן  שילבש טלית קטן. 

מלאכת מבשל היא אחת מל"ט אבות מלאכות, ודינה כדלהלן: כלי ראשון הוא הכלי שנמצא או שהיה על האש, ואסור לכל הדעות לתת בו דבר שיתבשל, ו'מצקת' דינה ככלי ראשון. כלי שני הוא לאחר שהוציאו את התבשיל מהכלי הראשון והעבירוהו לכלי אחר, כשעדיין הוא בחום שהיד סולדת בו, וגם בו אסור לחמם בשבת חוץ ממשקים ותבלינים, וכלי שלישי הוא שהעבירו את התבשיל מכלי שני לעוד כלי. ההלכה קובעת  ש"אין בישול אחר בישול", כלומר שדבר שכבר התבשל אין איסור לחממו בשבת, אולם דבר שנאפה ולא בושל – אסור לחממו משום "מבשל". לכן כשרוצים לשים שקדי מרק אפויים במרק, יש להקפיד לשים אותם רק בכלי שלישי.

נאמר בתורה לאחר סיפור מלחמת מדין "אך את הזהב ואת הזהב . . כל דבר אשר יובא באש תעבירו במים", מפסוק זה למדו חכמים שכל דבר שמגיע במגע עם אש, כלומר, כלים שמכינים בהם אוכל, שהם מצורכי הסעודה צריכים טבילה, אך כלים שאינם באים במגע ישיר עם האוכל אינם צריכים טבילה. נחלקו הראשונים בנוגע לכלים שהם רק כלי הגשה, כגון קנקנים, האם נחשבים ככלי אוכל כיוון ששמים בהם אוכל, או שכיון שלא אוכלים  מתוכם אינם צריכים טבילה. למעשה מחמת הספק מטבילים כלים אלו בלי ברכה. 

חכמים תקנו שכל אישה שמתחתנת בעלה יכתוב לה כתובה, שטר הכתובה הינו שטר התחייבות ממונית שמטרתו הוא להבטיח שחיי הנישואין יהיו תקינים. אחד מן הדברים שחכמים תיקנו הוא סכום ממוני שבאם האיש יגרש את אשתו אזי הוא יהיה חייב לה, מלבד המזונות.  בזמננו, הסכום נמדד בערך של כסף אמיתי של 960 גרם, ובנוסף תוספת 200 זקוקים כסף שיש מי שאמד זאת בכ56 גרם כסף. מטרת חיוב זה הוא שאדם לא יגרש את אשתו בקלות. ולכן במקרה ששטר הכתובה אבד, עליהם ללכת מיד לרב שיכתוב להם כתובה חדשה כדין "כתובה דאירכסא" = כתובה שאבדה, בנוכחות עדים.

נאמר בתורה "ואכלת ושבעת וברכת", מכאן למדו שברכת המזון מן התורה הינה לאחר האכילה. חכמים הוסיפו כי יש לברך גם קודם האכילה.  על ברכות שחיובן מדרבנן, נאמר כי "ספק ברכות להקל", ומי שאינו בטוח שעליו לברך אינו יכול לברך מחשש לאיסור ברכה לבטלה. אולם כאשר הברכה היא מן התורה –שאכל לחם ומסופק אם ברך ברכת המזון- אפילו עבר זמן רב- עליו להחמיר ולברך כל עוד והמזון לא התעכל, אך כשחש שוב ברעב שזהו סימן לעיכול המזון, ולא יברך.

נאמר בתורה "ונקלה אחיך לעיניך" מכך למדו חכמים "שכיון שלקה אחיך הוא", כאשר אדם עשה עבירה שעונשה הוא מלקות וקיבל את ענשו הרי הוא כישראל כשר לכל דבר. כיום שאין לנו דיינים סמוכים, ואין עונש מלקות – נפסק בשו"ע שכאשר אדם מקבל על עצמו בבית הדין שלא יחזור שוב על אותו מעשה, נחשב הדבר לתשובה והאדם חוזר לכשרותו. עם זאת, יש לדעת שזהו רק בעבירות שבין אדם למקום, אבל כאשר האדם עבר על עבירה שהיא בגדר של בין אדם לחבירו, הרי שמלבד התשובה שהוא צריך לעשות כלפי הקב"ה הרי שלימות הכפרה שלו היא דווקא כאשר יפייס את חבירו.

בפרשת ציצית נאמר "ולקחתם לכם" ודרשו חכמים שהטלית צריכה להיות משלכם. עם זאת מובא בפוסקים שכשמשאיל אדם לחבירו טלית יכול לברך עליה, כיוון שהשאילו לצורך קיום המצווה. כמו כן מי שמוצא טלית בבית הכנסת ורוצה להתפלל בה, יכול לברך עליה משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו, והרי הטלית לא מתקלקלת מכך, אלא אם כן יודעים בפירוש שהבעלים מקפיד ומתנגד לכך. אולם יש לזכור להחזיר את הטלית למקומה אח"כ, וכן לקפלה אם הייתה מקופלת – ובשבת א"צ לקפלה, ובתנאי שהדבר נעשה באקראי ולא בקביעות. למעשה אם ניתן להשיג את בעל הטלית, ראוי לבקש תלחה ממנו את הטלית כ"מתנה על מנת להחזיר".

כתוב בגמרא שבאמירת "ויכולו" בליל שבת מעידים שהקב"ה ברא את השמים ואת הארץ. בנוגע לדיני עדות נאמר בתורה "ועמדו שני האנשים", מפסוק זה למדים על עדות שיש לאמרה בעמידה ובציבור, לכן יש הסוברים שצריך לומר "ויכולו" בעמידה ובציבור  – בהתאם לגדר עדות, וגם כשהתפלל ביחיד יש להקפיד שהאמירה תהיה עם אדם נוסף. אך למעשה, מנהגינו הוא שאין מקפידים לומר פסוקים אלו עם אדם נוסף, אלא רק נוהגים לומר זאת  בעמידה.

בקשר לטבילה נאמר בתורה "אך מעין ובור מקווה מים", מפסוק זה למדו חכמים את ההגדרות שצריך להיות במקווה. אחד הדינים שנלמדו מפסוק זה הוא שכל המים צריכים להיות במקווה בבת אחת בעת הטבילה; ולכן כשהמים זורמים אי אפשר לטבול במקווה. במקרה שהמקווה עולה על גדותיו והטבילה עשויה להוציא חלק מן המים, למרות שעדיין ייוותרו במקווה כשיעור 40 סאה, יש פוסקים שהחמירו בכך והחשיבו זאת ל'זוחלין' – מים הזוחלים הפסולים לטבילה מפני שאינם עומדים במקומם. למעשה, ראוי להחמיר ולהוציא ע"י דלי מים מהמקווה שהמים לא יצאו בשעת הטבילה, או לטבול בזהירות שהכניסה לתוך המים לא תוציא חלק מהמים. 

נחלקו הראשונים במקרה שהיה הפסק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, האם יצטרך לברך רק "על מצות תפילין" או שיצטרך לברך שוב גם "להניח תפילין" כיוון שיש דעה שאומרת שיש לברך שתי ברכות על התפילין. ונפקא מינה לאדם שמניח רק תפילין של ראש האם צריך לברך רק "על מצות תפילין" או גם "להניח תפילין". למעשה, נהוג במקרה שמניח רק תפילין של ראש  – לברך רק "על מצות תפילין", כיון שמלכתחילה תיקנו חכמים רק ברכה אחת לתפילין.

מאז שנאמר לעשו "ועל חרבך תחיה", ראו חכמים צורך לנהוג בזהירות מפני הגוי ואסרו לעשות עסקים מסוימים עמהם מחשש זה. עם זאת, כתבו הפוסקים מספר היתרים לכך, א. כאשר עובדים בחברה רשמית והם מפחדים שייתפסו ע"י המנהל. ב. באם האדם משוה את עצמו בעיני הגוי כאדם חשוב. לגבי נסיעה עם גוי ישנו היתר נוסף, כשהיהודי אומר לו שצריך להגיע למקום רחוק יותר מהמקום שאליו הוא צריך להגיע, במצב זה, הגוי יחכה קרוב לסוף הנסיעה בכדי לבצע את זממו, וכאשר בפועל ירד מהרכב מוקדם יותר הגוי לא יספיק להזיק לו. יש מהפוסקים שכתבו שאיסורים אלו אינם נוהגים בגויים שביננו ובפרט שאימת המלכות עליהם, אלא שלנוכח המצב העכשווי באה"ק ראוי לנקוט במשנה זהירות.

חכמים תקנו ליטול ידיים בבוקר כהכנה לתפלה, למעשה אנו נוהגים ליטול ידיים פעמיים – מיד כשמתעוררים, ולאחר ההתארגנות סמוך לברכות השחר. אנו נוהגים שהנטילה הראשונה לא תהיה ע"י הכיור, אלא בעודו על המיטה. ומובא בשם ר' זושא מהאניפולי להקפיד שלא להוריד את הרגלים מהמטה בבוקר לפני נטילת ידים כנאמר "יתייצב על דרך לא טוב רע לא ימאס", כלומר כאשר מתייצבים ודורכים על הארץ במצב "לא טוב" -קודם נטילת ידיים- לא ניתן אח"כ למאוס ברע. משום כך אנו מקפידים להכין מראש קודם השינה, קערת וספל מים לנטילת ידיים ע"י המטה.