הלכה יומית

בעת נפילת אפיים יש להרכין את הראש ולהשעינו על זרוע היד, אלא שבתפלת שחרית כיון שמניחים תפילין על זרוע שמאל נופלים על יד ימין (ואיטר שמניח בימין נופל בשמאל) ובמנחה נופלים על יד-שמאל. בעת נפילת-אפיים נוהגים לכסות את הפנים בבגד (בשחרית עם הטלית), ואין מסתפקים בכיסוי הראש ביד, מפני שהיד והפנים שייכים לגוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

אסור לאכול אכילת קבע כשהוא עם תפילין, מחשש שמא ישתכר ויתגנה בעת שהתפילין עליו. האכילה האסורה עם תפילין היא אכילת קבע, אך אכילת עראי – דהיינו אכילת פת ומזונות פחות מ'כביצה' (כ-54 גרם) ופירות וכדומה אף בכמות גדולה – מותרת עם התפילין, ושתיית דברים המשכרים 'כביצה' אסורה, אך שתיית יתר המשקאות מותרת ללא הגבלה.

טוויית חוטי הציצית ושזירתן, כשרות ע"י קטן אפילו לכתחילה, ובתנאי שגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית. אך לגבי הטלת חוטי הציצית בבגד טוב להחמיר שהיא תיעשה רק ע"י איש גדול בר מצוה, ולא ע"י קטן. ובמקום הצורך ניתן להקל ע"י קטן, ובתנאי שגדול עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית. ומותר לקטן שהגיע לחינוך להטיל ציצית לעצמו או לקטן אחר.

מפאת כבוד התפילין חששו חכמים לכבודן, עד שאסרו להניח תפילין בלילה (למרות שמעיקר הדין היה אפשר להניח תפילין בלילה), וטעם הדבר שאסרו להניח תפילין בלילה הוא, מחשש שמא יירדם וישן שינת קבע בעודן עליו ויפיח בהן ויתבזו. ואסרו לישן עם התפילין כשהן מגולות אפילו שינת עראי מפני שגנאי הוא להן, אך כשהן מכוסות ניתן לישן עמהן שינת עראי, דהיינו שמניח ראשו בין ברכיו.

על מצוות תפילין נאמר "וקשרתם . . וכתבתם", ומכך למדו ש"כל שישנו בקשירה (דהיינו שמוזהר עליה ומאמין בה) – ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה – אינו בכתיבה". וקטן אף על פי שמדברי סופרים מצווה (על אביו) לחנכו במצוות תפילין עוד לפני שנהיה 'בר מצווה', אינו מצווה על כך מן התורה. כמו כן לגבי קשר התפילין אם עשה הנער את הקשר לעצמו בתפילין שלו בעודו קטן, אינו מועיל לאדם גדול לקיים בזה מצות תפילין. לכן, כשייעשה בר מצוה צריך להתיר את הקשר, ולחזור ולעשותו מחדש.

אסור לשאת משא על ראשו כאשר התפילין מונחות עליו, מפני שגנאי הוא לתפילין כאשר מונח על הראש דבר שאינו מלבוש ואין דרכו להיות על הראש. ואפילו דבר קל אסור להניח על הראש בעת שהתפילין עליו, אם אין דרכו בכך. אבל דבר שדרכו להניח על הראש מותר. וכן אין להניח משא בין אצילי ידו כאשר התפילין על ידו, מפני שמפסיק הוא בין התפילין ללבו.

קטן שעדיין לא הגיע לעונת נדרים (גיל 12) אין תרומתו תרומה. כלומר, אם הפריש תרומה מפירות או מתבואה – התרומה שהפריש אינה קדושה, והפירות אינם מתוקנים אלא עדיין חובה שיפריש גדול. וכמו כן אם הפריש חלה מהעיסה – אינה חלה. אך קטן שהגיע לעונת נדרים – לכתחילה לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה.

נהגו העולם להתענות כשנופלין תפילין מידו על הארץ ללא נרתיקן, מפני שלא שמרן כראוי, ובפועל בזמננו נוהגים לפדות התענית בצדקה. ויש להיזהר אף שלא יגררו הרצועות על הרצפה משום בזוי מצווה. וכתבו הפוסקים שתפילין המונחות במזוודה, אף שהתפילין מונחות בכלי אחר אין לשבת עליה, משום שבישיבתו, מכביד עליהן, והוא ביזיון התפילין. אבל להניח את המזוודה על הרצפה, מעיקר הדין מותר, אלא שראוי שלא יהיו התפילין בתחתית המזוודה, אלא יהיו תחתיהם חפצים המפרידים בינם לקרקע ומוטב שהתפילין יהיו בגובה טפח מעל הקרקע.

אף על פי שהקטן פטור מכל המצוות, וגם אביו אינו חייב מן התורה לחנכו במצוות אלא מדברי סופרים – אבל לגבי תלמוד תורה, מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה, אף על פי שהקטן אינו חייב. ואם לא לימדו אביו, אזי כשיכיר הבן, חייב ללמד את עצמו (ואפילו לפני הגיעו לגיל 13).

אף על פי שהילד עצמו אינו מחויב במצוות (עד יום הולדתו ה-13), חייבו חכמים את אביו לחנכו ולהרגילו בקיום מצוות עשה ובהימנעות מלעבור על מצוות לא תעשה (אף בדברי סופרים). ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו. וכגון לענין קידוש והבדלה, מעת שיודע הקטן מענין שבת חייב לחנכו בשמיעתן.

מי שאוחז באמצע תפילתו ושומע קדיש, גם אם אוחז בתפילת שמונה עשרה, עליו להפסיק את תפילתו ויכוון את דעתו לתוכן הקדיש, אלא שבתפילת שמונה עשרה יפסיק את תפילתו רק עד שיגיע הש"ץ ל'יתברך וישתבח', ולא יענה כלום ויהיה שומע כעונה ואח"כ יחזור לתפלתו. וכשמפסיק לשמיעת הקדיש, וכן בשאר חלקי התפלה כשמפסיק לעניית הקדיש, לכתחילה יסיים את העניין בו אוחז לפני שיתחילו את הקדיש.

אנשי כנסת הגדולה תיקנו להתפלל בכל יום שלש תפילות כפי שהתפללו האבות, ואת זמני התפלות שחרית ומנחה תקנו כנגד שתי קרבנות התמיד, וזמן תפלת ערבית מכוון כנגד הקרבת איברי הקרבנות שלא הספיקו להתעכל ביום והיו מקריבים אותם במשך כל הלילה. זמן תפלת שחרית מעיקר הדין הוא החל מעלות השחר, אבל לכתחילה מצווה להתחיל את תפלת שמונה עשרה בזריחת החמה, אך אם התפלל כבר מעלות השחר, וכן בשעת הדחק שאינו יכול להמתין עד הזריחה, יצא ידי תפלתו.