הלכה יומית

בליל תשעה באב וביומו עד חצות היום אין לעשות מלאכה, ולכן אין לבצע תיקוני בית שונים, כגון חשמל, אינסטלציה וכדומה, ואפילו לתפור כפתור לבגד אסור. אך לאחר חצות היום מותר לעשות מלאכה, ויש לעשותה בדרך ארעי כדי שלא להסיח את הדעת מן האבלות. יש להימנע מהדחת הכלים ומלהציע המיטות עד חצות היום. (ועדיף לשטוף הכלים עם כפפות), ואין לשטוף את הבית.

נוסח הקדיש, משמעותו תפלה ובקשה שיתגדל ויתקדש שם ה' ותתגלה מלכותו בעולם, תוך בקשה לקירוב הגאולה וביאת המשיח, שאז תתגלה מלכותו של ה' בשלימות. וצריר להיזהר מאוד בעניית הקדיש, ויש להשתדל לרוץ לשמוע את הקדיש מפני שקדושת הקדיש גדולה יותר מכל הקדושות, ומצוה גדולה היא בענייה על הקדיש יותר מענייה על שאר קדושות, וראוי לכל אדם להשתדל לענות בכל יום לפחות עשרה קדישים. ואסור לדבר בשעת הקדיש וכפי שמסופר בשו"ע – אזהרות חמורות נמסרו על כך מפי אליהו הנביא.

שומע הקדיש צריך לכוון את ליבו למשמעות המילות ששומע ולדעת על מה הוא עונה. ובפרט בעניית "אמן יהא שמיה רבא" יש לכווין היטב (שיהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים), שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כח כוונתו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ויש לענות אותו בקול רם כיוון שקול זה שובר כל המקטרגים ומבטל כל גזרות קשות, אולם לא יתן קולות גדולים שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא.

מנין שאומרים בו כמה אנשים קדיש ישתדלו לומר כולם יחד, ואם מסיימים כולם יחדיו או שמסיימים הם בתוך כדי דיבור זמן שאילת שלום (משך זמן אמירת 'שלום עליך רבי') יענה ענייה אחת על כל הקדישים. אבל אם אחד מהם מקדים או מאחר ויש מרחק זמן רב יותר מכדי שאילת שלום בין הענייה לאדם הראשון ששומע לבין הענייה לאדם האחרון ששומע יענה על כל אחד ואחד.

מי ששמע את הציבור עונה 'אמן יהא שמיה רבא', אך לא שמע כלל את אומר הקדיש – אם יודע לכוון דעתו ולהתבונן במשמעות הקדיש, יענה עם הציבור מפני שעניית "יהא שמיה רבא" היא שבח בפני עצמו להקב"ה. אבל לכתחלה כשאפשר לו לשמוע מפי אומר הקדיש – צריך הוא לשמוע מפיו ולא להסתמך על כך שיוכל לכוון דעתו אחר כך.

טוב לעמוד כשעונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם.. יתברך'; ולמדים זאת בקל-וחומר מעגלון מלך מואב שקם מעצמו מעל כסאו לדברי ה' כל שכן אנחנו עמו שעלינו לעמוד; ומנהג הרבי בזה, שאם ישב התרומם מעט באמירת 'אמן יהא שמיה רבא', ואם היה לפני קטע שצריך לעמוד בו נעמד לגמרי, ואם הי' עומד ונשען על הסטנדר התרומם מעט ב'אמן יהא שמה רבא' ולא התיישב עד אחר הקדיש.

את התפילין של ראש נוהגים לחלוץ ביד שמאל שהיא היד החלשה, וזאת בכדי להראות שקשה עליו חליצתן, ואיטר יד שכל מלאכתו ביד שמאל, יחלוץ את תפיליו ביד ימין שהיא ידו החלשה. ומנהג חכמים לנשק התפילין בשעת לבישתן ובשעת חליצתן, וראוי לכל איש ישראל לנהוג כך בכדי לחבב את המצווה.

אסור ללכת או אפילו לשבת ללא כיסוי הראש (כיפה) משום צניעות, שהרי ללא כסוי ראש הרי זה כמגלה את בשרו המכוסה. הזהירות בכיסוי הראש היא ממדת הקדושה בישראל, ועל ידה ממשיכים יראת שמים על ראשם. ועל כך מברכים בברכות השחר "עוטר ישראל בתפארה". ומקפידים אף לישן בלילה עם כיסוי הראש. ומרגילים את הקטן בכיסוי הראש החל מגיל שלוש, והרבה מקדימים גם לפני זה.

בראש חודש חולצים את התפילין דרש"י ומניחים תפילין דר"ת (וקוראים פרשיות "שמע", ו"קדש" כבכל יום) וחלצים אותן. כשאת כל זה עושים לאחר הכנסת ספר התורה לארון הקודש, לפני החצי קדיש שקודם תפלת מוסף. טעם הדבר שחולצים התפילין לפני תפלת מוסף, מפני שאין ראוי להיות מוכתר בתפילין בשעה שאומרים "כתר".

כיסוי הראש כראוי הוא בחבישת כיפה הנראית וניכרת היטב מכל צדדי הראש, מי שמניח את ידו על ראשו לכסותו אין זה מועיל ככיסוי הראש לעניין ברכה והזכרת שם השם מפני שהיד והראש גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו. אבל אם אדם אחר מניח ידו על ראשו יש להקל ויכול להזכיר את שם השם.

האוחז בתפלת שחרית ומעוטר בתפילין ושומע קדושת "כתר", ממנין המתפללים מוסף, יזיז את התפילין של ראש ממקומם בעת קדושת "כתר", ויענה עם הציבור. אף שנהוג לחלוץ את התפילין קודם תפלת מוסף, מי ששכח לחלצן והחל להתפלל עמהן מוסף, לא יחלצם באמצע מוסף אלא ימשיך להתפלל עמהן. יש שכתבו על פי הקבלה שמי שלא הניח תפילין דר"ת לפני מוסף לא יניחם עד למחרת, אולם למעשה אם לא הניח מחמת שכחה או סיבה אחרת יניחם לאחר מוסף.

היוצא לאחר שאכל פת (או מזונות או שתה יין), ונזכר שלא בירך ברכה אחרונה – לכתחילה עליו לחזור למקומו ולברך. ובדיעבד אם בירך במקום שנזכר יצא. אבל אם אכל מאכלים או שתה משקים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות' ויצא למקום אחר – לכתחילה רשאי לברך לאחר האכילה באותו מקום שיצא אליו ואינו צריך לברך במקום אכילתו.