הלכה יומית

כששומע אדם הסופר ספירת העומר עליו לכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת, ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

נאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'". ונאמר: "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור". בפסוקים אלו מצווה התורה על מצוות ספירת-העומר. ולמדו חכמים מלשון הפסוק "מהחל חרמש בקמה תחל לספור", שספירת-העומר וברכתה צריכה להיות "בקמה" כלומר, בעמידה, ולכן בעת הספירה יש להקפיד שלא להישען על שום-דבר באופן כזה שאם יסולק יוכל ליפול כתוצאה מכך. עם זאת אם ספר מיושב יצא, וכן זקן או חולה שקשה להם לעמוד, יכולים לספור בישיבה.

מן התורה זמן הנחת התפילין הוא בין ביום ובין בלילה, אבל חכמים אסרו להניח תפילין בלילה מפני שהוא זמן שינה גזרו שמא ישכח וישן כשהתפילין מונחות עליו, וכתוצאה מכך לא יוכל לשמור על כבודן כראוי; לכן אסרו להניח תפילין בלילה.

לפני שיברך על הספירה, לכתחילה עליו לדעת איזה יום הוא מהספירה, בכדי שיידע על מה הוא מברך. מי שטעה בשעת הברכה, כגון שבירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה, סופר חמשה ואינו צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר "ששה ימים" ואמר "חמשה ימים", אם נזכר מיד, סופר כראוי (ואם עבר יותר מכדי דיבור יאמר שוב לפני הספירה "היום") ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק בדברים אחרים צריך לברך שנית.

כיוון שלמעשה ההימנעות מהנחת התפילין בלילה היא מפני החשש שמא יישן כשהן עליו ולא ישמור על כבודן, לכן אפילו אם כבר עלה עמוד השחר עדיין אין מניחים תפילין – כיוון שזמן זה הוא זמן שינה לרוב בני אדם (ואם יוצא לדרך ולא יוכל להניחם במשך כל היום – מותר). התחלת זמן הנחת תפילין בבוקר, משיאיר היום במידה כזו שיכיר ויזהה ממרחק 4 אמות את חברו שרגיל בו קצת, ומי שלא הספיק להניח תפילין בזמן זה יכול להניחן עד לשקיעת החמה.

השוכח לספור באחד מלילות ספירת העומר – אם נזכר במשך היום שלא ספר בלילה – יספור ללא ברכה, ובלילות הבאים ימשיך לספור בברכה. אם נזכר בבין השמשות שלא ספר יספור מיד ללא ברכה, ומהלילה הבא יקפיד לשמוע הברכה מאחר. ואם לא נזכר ביום ימשיך לספור מהלילה הבא והלאה ללא ברכה. אך המסופק אם ספר בלילה הקודם, ממשיך לספור בברכה.

מעיקר הדין מצוותן של התפילין שיהיו מונחים עליו כל היום. אבל מפני שהאדם המניח תפילין צריך לשמור על נקיות גופו וכן שלא יסיח דעתו מן התפילין כל עוד הן מונחות עליו, ואין כל אדם יכול להיזהר בזה, לכן נוהגים לא להניחם כל היום. ומכל מקום צריך כל אדם שיהיו עליו התפילין בשעת קריאת שמע ותפילה כיוון שבזמן קצר כזה יכול כל אדם (ומצד הדין צריך בעת התפלה) להיזהר בהן ולשמור על נקיות גופו.

נוהגים להיות נעורים בליל שביעי של פסח, ועוסקים בלימוד כל הלילה. בלילה זה נהוג ללמוד את המאמר ד"ה 'והניף' וכן את המאמר ד"ה 'הים ראה וינוס' (בלקוטי תורה), משהגיע זמן עלות השחר אין צורך לומר ברכות התורה ע"מ להמשיך ללמוד, אלא בסיום הלימוד יאמר הברכות. לאחר שעלה השחר, ואחר עשיית צרכיו יטול ידיו שלוש פעמים על כל יד (כבכל יום), ואז יברך את כל הברכות על הסדר. מנהגנו שישנים קודם תפלת שחרית. אם הולך לישון אחר עלות השחר וחושש שלא יקום עד לסוף זמן קריאת שמע, יקרא ק"ש מעלות השחר (לאחר אמירת ברכות השחר כנ"ל). ויתנה שאם לא יקום יצא בזה יד"ח, ואם יקום יהיה כקורא בתורה, ואם ייעור משנתו לפני סוף זמן ק"ש יקרא שוב, שכן לכתחילה תחילת זמן קריאת שמע הוא רק "משיכיר" (וכמצויין בלוחות זמן טלית ותפילין).

אין להניח תפילין לאחר התחלת השקיעה, אבל אם היו התפילין עליו קודם שקיעת החמה אין צריך לחולצן כאשר שקעה החמה (חוץ מערב שבת ויום טוב שצריך לחולצן זמן מה לפני הדלקת נרות). מי שלא הניח תפילין כל היום ונזכר בבין השמשות שלא הניח תפילין – יש אומרים שיניח תפילין בבין השמשות אבל לא יברך עליהן, אבל ממכתבי הרבי נראה שלא יניח כלל אחר השקיעה.

הבעל שם טוב היה אוכל ג' סעודות באחרון של פסח. סעודת אחרון של פסח השלישית היתה נקראת – אצל הבעל שם טוב – "סעודת משיח". סעודת משיח היא באחש"פ, כי באחש"פ מאיר גילוי הארת המשיח. ובארץ ישראל אוכלים סעודת משיח בשביעי של פסח. נהוג שנוטלים ידיים לפני השקיעה, אוכלים מצה ושותים ד׳ כוסות, ומנגנים ניגוני רבותינו נשיאינו. ומעורר הרבי ש"בוודאי שכל אחד ישלים ד' הכוסות וגם אלה שספק אצלם אם שתו כל ד' הכוסות בכוונה זו (שזה שייך לגאולה העתידה) בוודאי ישלימו, דשתיית ד' הכוסות צריכה להיות באופן ודאי וברור . . שעי"ז מקרבים הגאולה העתידה".

בין הנחת תפילין של יד לשל ראש אסור להפסיק אפילו בדברים שהם לצורך הנחת תפילין, אם יכול להסתדר מבלי לדבר. ואם דיבר בדברים שאינן לצורך הנחת התפילין – ואפילו מלה אחת – בין הברכה להידוק התפילין של יד – חייב לחזור ולברך "להניח תפילין", אך אם דיבר לאחר שהידק את התפילין יגמור את הנחת התפילין של יד ואחר כך יברך על ה"של ראש" (אחרי הנחתם ולפני שמהדקם) "על מצוות תפילין".

אם שמע קדיש, "ברכו" או קדושה בין הנחת תפילין של יד לשל ראש – יפסיק ויענה עם הציבור רק על דברים שמותר לענות עליהם בקריאת שמע (בקדיש: "אמן יש"ר . . יתברך", אמן אחר 'דאמירן בעלמא'; ובקדושה: 'קדוש', 'ברוך' 'ימלוך'. ועניית אמן רק של ה'א-ל הקדוש', 'שומע תפלה' ושל 'נותן התורה'), ואח"כ יברך על תפילין של ראש "על מצוות תפילין".