אין מוצרים בסל הקניות.
2093 תוצאות
ל'שבט
אם הבחינו בטעות ותיקנו אותו מיד, יתקן מיד וימשיך בקריאה. ואם כבר קרא שם ה' – יסיים את הפסוק כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה, ולאחר מכן יתחיל שוב מתחילת הפסוק שבו אירעה הטעות, ובמקרה שיש שם ה' נוסף בהמשך הפסוק לא יסיים הפסוק. אם כבר הסתיימה העליה – יחזור בתחילת העליה הבאה לפסוק שבו היתה הטעות או הדילוג, ויקרא ממנו והלאה.
א'אדר
אם כבר סיימו את הפרשה, ואפילו אם כבר הפטירו והתפללו מוסף – צריך לחזור ולקרוא את שלושת הפסוקים (הפסוק שבו היתה הטעות או הדילוג, ושני פסוקים הסמוכים אליו), בציבור זה, בברכה תחילה וסוף. ואין צריך לחזור ולהשלים ממקום הטעות עד סיום הפרשה.
כ"דטבת
אסור להסיח את הדעת מהתפילין כל זמן שהן עליו אפילו לרגע אחד. ולמדו זאת חכמים בקל וחומר מן הציץ שהיה לכהן שהזהירה התורה "והיה על מצחו תמיד" – שלא יסיח דעתו ממנו, ואם הדברים אמורים בציץ בו היה מוזכר שם ה' רק פעם אחת, הרי שבתפילין בהן מוזכר שם ה' פעמים רבות – על אחת כמה וכמה שאסור להסיח את דעתו מהן.
י"דשבט
תקנו חכמים לקדש על היין לפני סעודת שחרית כמו לפני סעודת הלילה, לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה, ואם לא יקדש ביום על היין יהיה כבוד לילה עודף על כבוד יום. והטועם מיני מזונות וכדומה לפני התפילה – מנהגינו שאינו צריך לקדש לפניהם.
כ"הטבת
כיוון שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, לכן חייב אדם למשמש בתפילין בכל זמן שנזכר בהן, שעל ידי כך ייזכר בהן תמיד ולא יגיע לידי היסח הדעת גמור. וכשממשמש בהן יתחיל תחילה בתפילין של יד, ואחר כך ימשמש בתפילין של ראש, וזאת בכדי 'שלא להעביר על המצוה', כיוון שהתפילין של יד נמצאים יותר סמוכים לידו מהתפילין של ראש.
ט"ושבט
אף שתקנו לקדש ביום השבת קודם הסעודה, לא תיקנו לברך שוב את ברכת הקידוש שבירך בלילה (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו), אלא די בברכת "בורא פרי הגפן" שיברך על היין. בזמן הקידוש תהיה הפת מכוסה במפית (בנוסף למפה הפרוסה על השולחן, תחת הפת). וגם אם טועם אחרי הקידוש מזונות ולא פת – יש אומרים שיהיו המזונות מכוסים בעת הקידוש.
כ"וטבת
היסח הדעת האסור בתפילין הוא כשעומד בשחוק או בקלות ראש ושיחה בטילה ( או שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו), אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו על התפילין ממש אין זה נקרא היסח הדעת, אך מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל חוץ משעת תלמוד תורה ותפילת שמונה עשרה שאז אין זה כהיסח הדעת, וגם אז בכל פעם שנזכר מהן ימשמש בהן; ומנהג הרבי למשמש בתש"ר ריבוי פעמים במשך התפילה.
כ"זטבת
לבד מן הדין שיש למשמש בתפילין בכל פעם שנזכר בהן, נוהגים בכמה מקומות בתפילה למשמש בתפילין ולנשק היד שנגעה בהם (תחילה בתפילין של יד ואחר כך בתפילין של ראש). ואלו הן: בפסוק פותח את ידיך וגו' נוגעים בתש"י ואח"כ באמירת "ומשביע לכל חי רצון" בתש"ר. וכן באמירת "יוצר אור" ממשמשין בתש"י ובאמירת ו"בורא חושך" בתש"ר". וכן נהוג למשמש בתפילין כשמזכיר מצוותן: כשאומר "וקשרתם לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "והיו לטוטפות בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ובפרשת "קדש" "והיה כי יביאך", כשאומר "והיה לך לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "ולזכרון בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ויש נוהגים לנשקם ב"ובא לציון" כשאומר "למען לא ניגע לריק" או כשאומר "שנשמור חוקיך בעוה"ז ונזכה ונחיה".
כ"טטבת
המתכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה (כגון קידוש והבדלה), לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שהרי שומע כעונה ואסור להפסיק באמצע הברכה. ויש מקום לומר שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו", כיון שהפסיק בין ה' למלכות בדבר שאינו מתיקון חכמים, והרי זה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וצריך להזהיר זאת לרבים (ולמעשה מספק לא יחזור ויברך ). אך מי שאינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, יענה "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי המלים "ברוך אתה ה'".
א'שבט
בסיום הברכות חייבים השומעים לענות "אמן", גם מי שיוצא יד"ח בקידוש זה; אך בדיעבד, אם לא ענה אמן, אף על פי כן יצא ידי חובתו. אחר ברכת המקדש, המסובים אינם צריכים לברך "בורא פרי הגפן " על הטעימה מיין הקידוש, אלא, כשם שיוצאים ידי חובת קידוש בשמיעה מהמקדש, כך נפטרים גם מלברך "בורא פרי הגפן" בשמיעה מהמקדש.
ב'שבט
מי שאינו מקדש בעצמו אלא יוצא ידי חובתו בשמיעת הקידוש מאחר, מן הדין אינו מחוייב לטעום מן היין. ומצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של הקידוש. ולשם כך די בטעימה ואין צורך בשיעור של "מלא לוגמיו" לכל אחד.
ג'שבט
אף שתקנו חכמים כזכר לנס המן, לברך בסעודות השבת על שתי חלות "לחם משנה". אין חובה שכל אחד מהמסובים יברך בעצמו על "לחם משנה", אלא יכול לשמוע אדם אחר המברך המוציא על שתי ככרות, ויוצא בזה ידי חובתו, והיוצאים ידי חובת "לחם משנה" יטעמו מאחת הככרות שבירך עליהן הבוצע; ואפילו אם השומע עדיין לא נטל את ידיו ושמע את הברכה על ה"לחם משנה", יצא ידי חובתו ויטול ידיו אח"כ ויטעם מן הפת.