הלכה יומית

נוהגים לומר כל אחד בעצמו, יחד עם המבדיל, את הפסוקים "הנה א-ל ישועתי" וכו', עד "ליהודים היתה אורה". "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו" – אומרים השומעים תחילה, ואחריהם המבדיל. ובעת ברכת "המבדיל" יביטו השומעים בכוס ובנר.

על מצוות תפלין נאמר "והיה לך לאות . . למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך", ומכאן שכוונת המצווה בתפילין הוא חלק מן המצווה. ועל כן הנחת התפילין צריכה כוונה, אלא שמכל מקום אם לא כוון אלא כוונה כללית שצוונו ה' להניח תפילין – יצא בדיעבד. אלא שלכתחילה יש לכוון את פרטי כוונת המצווה שיתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

מן הדין, השומעים אינם צריכים לברך בעצמם "בורא מיני בשמים" ו"בורא מאורי האש", אלא נפטרים בשמיעה מהמבדיל, ויש אומרים שכך ראוי לנהוג משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו (וימתין המבדיל עד שיסיימו לברך, ולא יברכו השומעים כשממשיך ההבדלה). ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה. וכן בברכת "מיני בשמים" יברך רק כאשר צריך לברך בעצמו על הרחתו.

בעת הנחת התפילין יכווין שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. וצונו להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד המוח כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו.

נוהגים שרק המבדיל שותה את היין, ולא נותן לשומעים לטעום מהיין (בשונה מהקידוש, שמצוה מן המובחר לכל אחד לטעום בעצמו), אך במוצאי יום הכפורים יכולים לחלק מיין ההבדלה לאחרים.

אסור להסיח את הדעת מהתפילין כל זמן שהן עליו אפילו לרגע אחד. ולמדו זאת חכמים בקל וחומר מן הציץ שהיה לכהן שהזהירה התורה "והיה על מצחו תמיד" – שלא יסיח דעתו ממנו, ואם הדברים אמורים בציץ בו היה מוזכר שם ה' רק פעם אחת, הרי שבתפילין בהן מוזכר שם ה' פעמים רבות – על אחת כמה וכמה שאסור להסיח את דעתו מהן.

תקנו חכמים לקדש על היין לפני סעודת שחרית כמו לפני סעודת הלילה, לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה, ואם לא יקדש ביום על היין יהיה כבוד לילה עודף על כבוד יום. והטועם מיני מזונות וכדומה לפני התפילה – מנהגינו שאינו צריך לקדש לפניהם.

כיוון שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, לכן חייב אדם למשמש בתפילין בכל זמן שנזכר בהן, שעל ידי כך ייזכר בהן תמיד ולא יגיע לידי היסח הדעת גמור. וכשממשמש בהן יתחיל תחילה בתפילין של יד, ואחר כך ימשמש בתפילין של ראש, וזאת בכדי 'שלא להעביר על המצוה', כיוון שהתפילין של יד נמצאים יותר סמוכים לידו מהתפילין של ראש.

אף שתקנו לקדש ביום השבת קודם הסעודה, לא תיקנו לברך שוב את ברכת הקידוש שבירך בלילה (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו), אלא די בברכת "בורא פרי הגפן" שיברך על היין. בזמן הקידוש תהיה הפת מכוסה במפית (בנוסף למפה הפרוסה על השולחן, תחת הפת). וגם אם טועם אחרי הקידוש מזונות ולא פת – יש אומרים שיהיו המזונות מכוסים בעת הקידוש.

היסח הדעת האסור בתפילין הוא כשעומד בשחוק או בקלות ראש ושיחה בטילה ( או שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו), אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו על התפילין ממש אין זה נקרא היסח הדעת, אך מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל חוץ משעת תלמוד תורה ותפילת שמונה עשרה שאז אין זה כהיסח הדעת, וגם אז בכל פעם שנזכר מהן ימשמש בהן; ומנהג הרבי למשמש בתש"ר ריבוי פעמים במשך התפילה.

מי שנטל ידיו לסעודה לפני הקידוש – אף על פי כן יכול לקדש על היין, שאין הקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה, כיון שהוא לצורך הסעודה. אמנם אם כבר בירך "המוציא" – לא יקדש על היין, אלא ימשיך ויאמר מיד את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) על הפת, ויאמר 'ויכולו' על כוס אחרת בתוך הסעודה.

כאשר טעה המקדש והקדים את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) לברכת היין (בורא פרי הגפן) – עליו לחזור ולברך שוב את ברכת הקידוש, לפי שעשה כדברי בית שמאי כנגד דברי בית הלל, וכל העושה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו.