הלכה יומית

משמעות הדין של "אין קידוש אלא במקום סעודה" היא, שאם קידש ולא סעד אחריו במקום בו קידש, לא יצא ידי חובת קידוש; וכן אם קידש בבית אחד ואכל בבית אחר (בין שהיה בדעתו מתחילה לאכול בבית האחר, ובין ששינה דעתו והחליט לאכול בבית אחר) לא יצא ידי חובתו בקידוש הראשון, אלא צריך לחזור ולקדש לפני האכילה בבית האחר. וכן גם מי שאינו מקדש בעצמו, אלא שומע קידוש מאחר – צריך השומע לאכול מיד אחרי הקידוש, במקום שבו היה כששמע את הקידוש.

ברכת "לישב בסוכה" מברכים לאחר ברכת המוציא או מזונות, לפני האכילה. ואם שכח לברך "לישב בסוכה", יברך מתי שנזכר. ואפילו אם נזכר רק לאחר שסיים את הסעודה – כל זמן שלא יצא מן הסוכה – יברך אחר הסעודה, כיון שעצם השהייה בסוכה גם היא מצוה. אם כבר יצא מהסוכה – אינו צריך לחזור כדי לברך. יצא מן הסוכה וחזר אחרי שעתיים, אם רוצה לאכול דבר שברכתו "המוציא" או "מזונות" יותר מכביצה יברך שוב "לישב בסוכה". וכן אם יצא מן הסוכה והיה בדעתו לחזור לאחר שעתיים, אך התחרט וחזר אחרי זמן מועט – אם רוצה לאכול דבר שברכתו "המוציא" או "מזונות" יותר מכביצה – חייב לחזור ולברך "לישב בסוכה".

המקדש בחדר אחד ודעתו ללכת לאכול בחדר אחר בתוך אותו בית – יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקדש לפני האכילה בחדר השני. ובלבד שאכן כך היתה דעתו מתחילה (ולכתחילה טוב שלא לעשות כן). אבל אם בעת הקידוש היה סבור לאכול באותו החדר, ואחר כך נמלך ועבר לחדר אחר – לא יצא ידי חובתו. בשעת הדחק יכול אף לצאת אחרי הקידוש מהבית ולאכול בחצר וכדומה, במקום שבו יכול לראות את מקום הקידוש. ולעבור ממקום הקידוש לפינה אחרת באותו החדר – מן הדין מותר אף אם לא היה כך בדעתו, אך לכתחילה טוב שלא לעשות זאת (אם לא חשב על כך כשקידש).

אין לעשות תשמיש בזוי בסוכה, כגון שטיפת כלי האוכל, שלא יהיו מצוות בזויות עליו. אך מותר לשטוף כוסות שתיה וכדומה. אין להשאיר את כלי האכילה בסוכה לאחר גמר הסעודה, מפני שהם מאוסים. כמו כן יש לפנות את שאריות הלכלוך מיד לאחר הסעודה, ולא להשאירם בתוכה למשך זמן. אין ראוי להניח פח אשפה בתוך הסוכה אלא בסמוך לה מבחוץ, (משא"כ פח המיועד לניירות או שאר דברים שאינם מאוסים, אין מניעה להניחו בסוכה). רצוי להניח בסוכה כלי תשמיש נאים ומכובדים. ומי שיש באפשרותו להכניס לסוכה שולחנות וכסאות נאים ומכובדים, הרי זה משובח.

אם אכל כזית פת, או אפילו כזית מאחד מחמשת המינים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, או ששתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש (והתחייב בברכה אחרונה) – יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה. ויכול לאכול אחר כך את המשך הסעודה במקום אחר, בין מיד בין לאחר זמן, ואינו צריך לקדש שוב לפני אותה הסעודה (אע"פ שמחמירים לאכול בכל אחת מסעודות שבת יותר מכביצה, אכילה זו אינה מוכרחת להיות בסמוך לקידוש, ויכול לאכלה בהמשך הסעודה).

מנהג ישראל לשמוח בשמחת-תורה, יותר משמחת בית השואבה, ויותר משמחת יום טוב. וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוסיף וגילה בשם אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שצריכים לייקר במאוד את השעות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה. שכן, בכל רגע ניתן לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה הוא על ידי הריקודים. אָבֵל ר"ל, בשנת האבילות על אביו או אמו, אינו נוטל ספר-תורה בזמן ההקפות, אלא אם כן הולך אתו עוד מישהו.

במקום הצורך, אם שתה מכוס הקידוש רביעית שלמה יכול להחשיב זאת "מקום סעודה". אך אם יש אפשרות, טוב שישתה רביעית יין בנוסף ל"מלא לוגמיו" של חובת הקידוש עצמו. אך אם אכל פירות, אפילו הרבה, אינו יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה. וכן אם שתה משקאות אחרים חוץ מיין אינו יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה, ואפילו אם הם "חמר מדינה".

האריז"ל היה נוהג לערוך הקפות במוצאי שמחת תורה. על יסוד הנהגה זו, נהגו בכך הנוהגים על פי המקובלים לערוך הקפות שניות במוצאי החג, בהוצאת ספרי תורה עם כל פרטי המנהגים כפי שעורכים את ההקפות בלילה הראשון. הרבי הרחיב וביסס מנהג זה בארץ ישראל, ושלח מברקים מיוחדים למשתתפים בהקפות שניות.

נוסף על כך שהסעודה צריכה להיות במקום הקידוש, היא צריכה להיות סמוכה לקידוש גם בזמן. לכן, צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר אחר הקידוש. ואם עבר זמן, אפילו זמן קצר, צריך לחזור ולקדש (וכמה דקות בודדות אינו נחשב הפסק, וכן אם מתעכב בגלל צורכי הסעודה אין זה הפסק). אבל אם בעת הקידוש היה בדעתו לאכול מיד, ולאחר מכן אירעו אונס ולא היה יכול לאכול מיד אלא התעכב ואכל מאוחר יותר – אינו צריך לחזור ולקדש, ובלבד שלא יצא בינתיים ממקומו.

נפסק להלכה שארבעת המינים מוקצים למצוותם, וכל שבעת הימים אסור להשתמש בהם לשימושם הרגיל, לפיכך, גם לאחר שקיים אדם מצוות נטילת לולב בהושענא רבה, אסור לאכול מאתרוגו ואסור להריח בהדסו. ומשעה שיסתיים היום השביעי יפקע מהם האיסור, והרי הם מותרים באכילה והנאה.

הלולב ומיניו אינם צריכים גניזה לאחר זמן מצוותם, שכן אמרו חכמים: "תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמישי קדושה כמו תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמישי מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותם, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. ועל כן גם הלולב ומניו לאחר שסיים מצוותו בימי החג מעיקר הדין מותר לזרקם. אבל לא יניחם באשפה מטונפת או במקום שהכל דורכים עליהם, שהואיל ונעשתה בהם מצווה, אסור לבזותם.

על פי דברי הגמרא: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, כתבו הפוסקים שראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.