הלכה יומית

על פי דברי הגמרא: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, כתבו הפוסקים שראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.

קודם שאלת ובקשת הגשמים קבעו חכמים להזכיר שבחו של ה', על שהוא "משיב הרוח ומוריד הגשם". ותקנו לאמרו בעת ברכת "מחייה המתים" בתפלה, משום שאף הגשמים מביאים חיים לעולם. את הזכרת שבח "משיב הרוח ומוריד הגשם" מתחילים להזכיר מתפלת מוסף של שמיני עצרת. ומי ששכח ולא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" אלא "מוריד הטל", אינו חוזר, ואפילו אם עדיין לא סיים את ברכת "מחיה המתים", לא יחזור – כיוון שהזכיר טל, ויש שבח לה' בהזכרתו כמו בהזכרת הגשם, כי גם הטל הוא חיים לתבואה ולעולם.

אף שבכל השנה – "שנת הקהל" – יש לעסוק בענייני הקהל, הדברים אמורים ביתר הדגשה בחודש תשרי. ומעורר הרבי בשיחותיו הקדושות כי משבת בראשית לוקחים את הכוח לעבודה בפועל ב"הקהל" לאחרי חודש תשרי – כאשר כל אחד הולך למקומו ואז נדרש ביתר שאת להקהיל את כולם יחד ליראה את ה'.

בנוסף להקהלת רבים מישראל יחד, מוטל על כל אחד לקיים "הקהל" גם בנפשו פנימה – להקהיל ולאסוף את כל תכונותיו השונות, ואת כל המחשבות, הדיבורים והמעשים שלו, ולהכניס אותם ל"בית המקדש" הפנימי שלו, בהתמסרות מוחלטת לדבר המלך זה הקב"ה, עד שיהיו כולם חדורים כליל ב"ליראה את השם". כל אחד יתבונן וישתדל להביא לידי כך שהאמונה בקב"ה (שהאמונה בקב"ה היא ה"מלך", הדבר המנהיג אותו) תשפיע עליו ועל כל מעשיו; וכן שהמוח (המלך) יהיה שליט על הלב וכך ישפיע על כל האיברים – שהכל יהיה כהוראות התורה.

בשנת הקהל ישנה הדגשה מיוחדת בעבודה הרוחנית של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – "לעשות" עוד יהודי ועוד יהודי עד שפועלים שהעולם כולו יהיה דירה לו יתברך. יש להוסיף בהשתדלות ובהתעסקות להרחיב את החינוך על טהרת הקודש, חינוך ספוג יראת השם ואהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל.

עניינה של שנת "הקהל" בא לידי ביטוי גם בכך שרבים מישראל נקהלים יחדיו על מנת ללמוד יחד תורה – כל חלקי התורה, ובפרט לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות. ובכלל בשנה זו יש להוסיף הוספה מיוחדת בלימוד התורה, ולא להסתפק בהוספה בלימוד בעצמו, אלא לדאוג שגם הזולת יוסיף בלימוד, ויש להתחיל בכך כבר עם "טף".

בשנת הקהל יש לאסוף את כל חלקי התורה – פשט, רמז, דרוש וסוד – ולאחדם יחד, ובפרט את ענייני התורה שבהם נתבארו פרטי העניינים ד"הקהל", בנגלה דתורה, וכולל ובמיוחד בפנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת החסידות. ופעמים הורה הרבי בשנת הקהל שמי שיש בידו העתקות נאמנות מענייני מנהגים הקשורים עם פסק הלכה, כתבי חסידות, מכתבים, רשימות ושיחות קודש, ודברי ימי חסידים הראשונים ברי סמכא בכתב או בעל פה – ישתדל לשלחם לבית חיינו על מנת שידפיסו ויפיצו זאת.

פעולות שנת הקהל צריכות לכלול אף את העבודה עם "הנשים והטף", וההשפעה על נשים במסגרת "הקהל" – תיעשה על ידי נשים. גם הפעולה על הטף, כדי שתהיה באופן טוב ונקל יותר הרי זה צריך להיעשות ע"י נשים. ובמיוחד כשמדובר אודות תינוק הצריך לאמו. ומתפקידן של הנשים להשפיע גם על האנשים שיעסקו בעניין "הקהל".

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת השבת. את קידוש זה יש לעשות במקום הסעודה, ולמדו זאת מן האמור: "וקראת לשבת עונג" ודרשו על-כך: "במקום עונג . . שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. וכבר דרשו על מאמר חז"ל שהקידוש צריך להיות במקום סעודה במשמעותו הפנימית, שרמז בדבר שעל האדם לדעת ש"אין קידוש" – היינו שלא יוכל להתקדש בקדושה יתירה – "אלא במקום סעודה", היינו כאשר יהיה נזהר באכילתו בכל הפרטים.

משמעות הדין של "אין קידוש אלא במקום סעודה" היא, שאם קידש ולא סעד אחריו במקום בו קידש, לא יצא ידי חובת קידוש; וכן אם קידש בבית אחד ואכל בבית אחר (בין שהיה בדעתו מתחילה לאכול בבית האחר, ובין ששינה דעתו והחליט לאכול בבית אחר) לא יצא ידי חובתו בקידוש הראשון, אלא צריך לחזור ולקדש לפני האכילה בבית האחר. וכן גם מי שאינו מקדש בעצמו, אלא שומע קידוש מאחר – צריך השומע לאכול מיד אחרי הקידוש, במקום שבו היה כששמע את הקידוש.

ברכת "לישב בסוכה" מברכים לאחר ברכת המוציא או מזונות, לפני האכילה. ואם שכח לברך "לישב בסוכה", יברך מתי שנזכר. ואפילו אם נזכר רק לאחר שסיים את הסעודה – כל זמן שלא יצא מן הסוכה – יברך אחר הסעודה, כיון שעצם השהייה בסוכה גם היא מצוה. אם כבר יצא מהסוכה – אינו צריך לחזור כדי לברך. יצא מן הסוכה וחזר אחרי שעתיים, אם רוצה לאכול דבר שברכתו "המוציא" או "מזונות" יותר מכביצה יברך שוב "לישב בסוכה". וכן אם יצא מן הסוכה והיה בדעתו לחזור לאחר שעתיים, אך התחרט וחזר אחרי זמן מועט – אם רוצה לאכול דבר שברכתו "המוציא" או "מזונות" יותר מכביצה – חייב לחזור ולברך "לישב בסוכה".

המקדש בחדר אחד ודעתו ללכת לאכול בחדר אחר בתוך אותו בית – יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקדש לפני האכילה בחדר השני. ובלבד שאכן כך היתה דעתו מתחילה (ולכתחילה טוב שלא לעשות כן). אבל אם בעת הקידוש היה סבור לאכול באותו החדר, ואחר כך נמלך ועבר לחדר אחר – לא יצא ידי חובתו. בשעת הדחק יכול אף לצאת אחרי הקידוש מהבית ולאכול בחצר וכדומה, במקום שבו יכול לראות את מקום הקידוש. ולעבור ממקום הקידוש לפינה אחרת באותו החדר – מן הדין מותר אף אם לא היה כך בדעתו, אך לכתחילה טוב שלא לעשות זאת (אם לא חשב על כך כשקידש).