הלכה יומית

כשאורזים את החפצים לנסיעה, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה. והורה הרבי שיהודי צריך לדעת שכשהולך הוא ממקום למשנהו מוליכים אותו מלמעלה והכוונה היא לשכן שמו שם, יחד עם כל ההכנות הגשמיות בדרך הטבע שהנסיעה תהיה כשורה ובהצלחה. כמו כן יש לקחת לנסיעה סידור תהלים ותניא, ובעת הנסיעה ישתדל ללמוד או להשמיע ענייני תורה. וכן יקח עמו קופת-צדקה. וכסגולה לנסיעה טובה הורה הרבי להשתדל לקבל שליחות-מצווה לצדקה אל מחוז-חפצו.

בעת הנסיעה יש להקפיד על דיני ייחוד (שלא יתייחד איש -מגיל-מצוות- עם בת מעל גיל 3, וכן שלא תתייחד בת -מבת-מצוה- עם בן מעל גיל 9). ומוטב שתהייה נהגת עבור בנות, אך בעת הצורך ניתן להקל, בתנאי שהנסיעה היא במקום מואר, כך שניתן לראות מבחוץ את הנעשה בתוך הרכב. ובמסלול הנסיעה ישנה תנועת רכבים או הולכי רגל לפחות פעם ב3-5 דקות. ואם הנסיעה היא בכביש בו אין תנועה מספקת, יש להקפיד בשעות הלילה שכשישנה אשה, שברכב יהיו לפחות שלשה גברים. יש לזכור שכל ענייני הפרדה בין בנים לבנות שייכים גם אצל בני דודים, גיסים וגיסות וכדומה, ולכן אם נוסעת המשפחה המורחבת באוטובוס מאורגן יש לשבת באופן שיישמרו גדרי הצניעות, ולא יבאו לידי קלות ראש וכו'.

אסרו חכמים להיכנס למקום סכנה. ועל כן במקום בו אין דרך מסודרת ובטוחה, או שהרשויות האמונות על הבטיחות אוסרות לטייל שם, אין לטייל באותם המקומות. אבל כאשר הדרכים מסודרות, מתוקנות ומתוחזקות, וכן בדבר שאם ייעשה כהלכתו אין בו חשש סכנה, לא מוגדר כמכניס עצמו לסכנה, אלא כאשר ישנה סכנה מוחשית בפנינו. אך יש להשתדל שלא לילך למקומות שלא יוכלו להזהר מדיני צניעות החמורים.

מנהג ישראל שמיד עם הלידה נזהרים שלא יראו הקטנים תמונות וצעצועים של חיות ועופות טמאות, כיוון שכח הראייה משפיע רבות על האדם ונחקק הדבר בתודעת הילד, ויתירה מזו הנהגת האם בתקופת הריונה משפיעה על הוולד. עם זאת לצורך לימוד עם הילדים על "מה רבו מעשיך ה'", הדבר אפשרי, ולכן למעשה מותר ללכת עם הילדים לגן חיות לשם מטרה זו, אך המעוברות נוהגות להימנע מללכת לשם.

בעבר היה הסדר שכל מי שעולה לתורה, קורא בעצמו בקול רם את הקריאה (וכך היה הדבר בתקופת חז"ל). וכתבו הראשונים שכיוון "שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה . . תקנו שיקרא ש"צ שהוא בקי בקריאה", היינו שממנים אדם הבקי שיהיה "בעל קורא", והוא קורא בקול רם ומוציא את הציבור ידי חובתם (והעולה קורא איתו בלחש). ואפילו כשעולה מי שבקי בעצמו בקריאה – אף על פי כן יקרא הבעל קורא.

הבעל קורא צריך ללמוד ולדעת את כל פרטי דיני קריאת התורה, והדבר בנפשו ממש. ועליו להתכונן היטב לפני הקריאה ולחזור על הפרשה בינו לבין עצמו, בכדי שיוכל לקרוא היטב בדקדוק המלים בהברה ברורה, ובשמירת טעמי הנגינה. לכתחילה אין להחליף בעל קורא באמצע קריאת התורה, אפילו בין עליה לעליה, ואפילו כשקוראים בשני ספרי תורה או בשלושה. ואם לא היה בבית הכנסת בעל קורא, והתחיל לקרוא מי שאינו בקי כל כך ובאמצע נכנס אדם הבקי בקריאה – לא יתחלפו באמצע עליה. אלא יסיים הקורא את אותה העליה, והחל מהעליה הבאה יחליפנו הבקי.

נאמר בגמרא: "הדר בפונדקי בארץ ישראל . . כל שלשים יום פטור מן המזוזה" ונפסק אף להלכה שבתי מלון ודומיהם פטורים ממזוזה ב-30 יום הראשונים למגורים בהם. וכיון שחובת המזוזה היא בעיקר על השוכר, ועבורו המקום חדש, לכן פטור השוכר ממזוזה עד ל30 יום. עם זאת ראוי שבעליי המקום יקבעו מזוזה בלי ברכה. אך כאשר שוכרים או מחליפים דירה, והדירה אינה דירת נופש במשך כל השנה אלא דירת מגורים, השוכרים חייבים במזוזה.

קריאת-התורה הינה כמעמד קבלת-התורה, וכשם שמתן תורה היה במעמד ה' משה וישראל כך כנגדם "מדקדקים שמשני צדדי העולה יעמדו, והיינו הקורא מצד אחד, והסגן מצד השני", (ואם הגבאי עומד בצד שמאל של הבימה יעמוד אדם נוסף בצד ימין). כאשר הבעל קורא – או הגבאי – עולה לתורה, יש להקפיד שיעמוד אדם נוסף ליד הס"ת, כך שבסך הכל יהיו תמיד שלושה אנשים ליד הס"ת.

חולצים את הנעלים ונועלים נעלים שאינם מעור, אך עדיין לבושים בבגדי שבת (במוצאי שבת) ואין להחליפם לפני אמירת הקינות. מסירים את הפרוכת מארון הקודש וכן את כיסויי הבימה ועמוד הש"ץ . מדליקים אור רק כפי הנדרש לתפילה ולאמירת קינות, ולא יותר. אבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות, ויש המחמירים שלא ילך לבית הכנסת בג' הימים הראשונים.

נוהגים שהבעל קורא עונה "אמן" על ברכת העולה בקול רם, ומאריך בו קצת יותר מן הציבור, כדי שיבחינו שמתחיל לקרוא ויטו את אזנם לשמוע. טוב שיפסיק מעט בין עניית "אמן" לתחילת הקריאה, שלא יהיה נשמע שה"אמן" דבוק אל מה שהוא קורא. אין הקורא רשאי להתחיל בקריאה עד שיסיימו כל הציבור לענות "אמן". ואפילו אם יש בציבור כאלו הטועים ומאריכים ב"אמן" יותר מדאי, צריך להמתין להם.

בתפילת שמו"ע אומרים "אתה-חוננתנו" (אף על פי שכבר אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"). לאחר תפלת שמו"ע אומר הש"ץ קדיש תתקבל. קודם קריאת מגילת איכה מברכים 'בורא מאורי האש' (באם יש מהנוכחים מי שטרם ברך). יושבים על הארץ וקוראים מגילת איכה והקינות. לאחר הקינות אין אומרים "ויהי-נועם", רק "ואתה-קדוש". קטנים אינם צריכים להבדיל לפני אכילתם ביום התענית. וגדולים הנצרכים לאכול מטעמי רפואה (על פי הנחיית רופא ובהוראת רב מורה הוראה), יתייעצו עם הרב כיצד ינהגו לגבי הבדלה.

אין מנהגנו שהבעל קורא מתעטף בטלית במיוחד לצורך הקריאה. אמנם, הקורא במקום שמנהגם שהבעל קורא מתעטף בטלית, ותובעים שגם הוא ינהג כך – ימלא את דרישתם. צריך לקרוא את כל הקריאה בעמידה, ואף לא ישען בעת הקריאה. הקריאה תהייה מתוך הכתב, ואסור לקרוא בעל פה אפילו מלה אחת, ואפילו אות אחת. הנזקק למשקפיים, מותר לו לקרוא בתורה באמצעות משקפיים. נהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקוראים בתורה.