הלכה יומית

לקרוא בכל יום פרשת הנשיא שהקריב בכל יום. ביום ראשון מתחילים מ"ויהי ביום כלות משה", עד סיום קרבנו של 'נחשון בן עמינדב'. ביום י"ג ניסן אומרים מ"זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה" שהוא כנגד שבט לוי. אחר אמירת הנשיא אומרים את ה"יהי רצון" הנדפס בסידורים, וגם כהנים ולויים אומרים אותו. וביום י"ג ניסן אין אומרים את ה'יהי רצון'.

השומע הספירה מאחר ואינו הולך עכשיו לספור הספירה בעצמו, יכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני, ואם לא כיוון זאת לא יוכל לספור אחר כך בברכה. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת (כיוון שעצם זה שחושב לספור מיד בעצמו, נחשב שכיוון לא לצאת ידי חובה בספירה של השני), ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

היוצא בחודש ניסן (דוקא) ורואה אילני מאכל שמוציאים פרח, מברך: "בא"י אמ"ה שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָָרא בוֹ בְִּריּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". ואינו מברך אלא בפעם הראשונה שרואה בחודש ניסן. ואחרי שבירך בראיה ראשונה, אינו מברך שוב. המסתכל בעץ וראה הפרחים ולא בירך (לדעת רוב הפוסקים) הפסיד את הברכה. אמנם, מי שחולף על פני עץ ויודע שיש בו פרחים, אך לא הסתכל והתבונן בפרחים המלבלבים ולא בירך – יכול לברך בשעה שמסתכל על העץ ורואה את הלבלוב.

מברכים על אילנות-מאכל המוציאים פרח, באם כבר נפל הפרח וגדלו הפירות, טוב לברך בלא שם ומלכות. מעיקר הדין, ניתן לברך על ראיית אילן אחד בלבד. אך אם יוצא למקום בו מצויים אילנות עדיף שילך למקום שידוע לו שיוכל לברך על ראיית שני אילנות. יש אומרים שאין לברך על עצי איסור )שהורכבו(, ועל כן אם יוצא למקום בו מצויים אילנות עדיף שילך למקום בו גדלים אילנות שלא נעשה בהם איסור.

נהוג בקהילות ישראל, אשר בשבת הגדול נושא הרב דרשה מיוחדת בנושאים הקשורים להלכות ומנהגי החג, וכל הקהל מתאסף לשמוע את הדרשה, וראוי לכל אחד לבוא ולשמוע הדרשה, לפי שלימוד תורה ויראת שמים לרבים קודם לכל המצות שבתורה. ההפטרה היא הפטרת פרשת השבוע ואין מפטירים הפטרת "וערבה", אלא כאשר שבת הגדול חלה בערב פסח. אחר תפילת מנחה אומרים סדר הגדה של פסח מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו".

מנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד, וחובה על הציבור להשתתף בזה. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה- שמורה לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

קודם ליל הסדר יש להכין מצות שאין בהם כפולות ונפוחות. ומכינים ג' מצות לקערה, ונוהגים שמצות אלו יהיו כפופות מעט. יש לזכור להפריש חלה מהמצות (באם לא הופרש). סדר ההפרשה הוא: מצמידים את כל ארגזי המצות באופן שיהיו סמוכים זה-לזה בשעת ההפרשה, פורסים מפה אחת ארוכה ומניחים עליה את ארגזי המצות הפתוחים ולכסות בה את הארגזים גם מלמעלה. ומברך: "אקב"ו להפריש חלה", ומפריש כשיעור של כזית ללא הפסק בין הברכה להפרשה, ויאמר "הרי זו חלה". אח"כ שורפים את המצה שהופרשה, ואם אינו יכול לשרוף, צריך לעוטפה בשתי עטיפות דרך כבוד, ולהניחה באשפה.

עבור הזרוע נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף, ונוהגים לצלותו היטב, ולאחר הצלייה מורידים ממנו כמעט כל הבשר שעליו, אך מאידך צריך ליזהר שיישאר מעט בשר על העצם (שכן הזרוע משמש כאחד משני התבשילים שצריכים להיות בקערה וללא בשר אינו נקרא תבשיל). הביצה באה כזכר לקרבן חגיגה, ומבשלים אותה עד שתתקשה, ונוהגים להשאירה בקליפתה וכך להניחה בקערה .

אין לזרוק את הציפורניים במקום בו עוברים אנשים, שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל ולדה. אבל מותר לזורקן בבית המדרש וכיוצא בו, מקום שאין נשים מצויות בו, כי אפילו אם יטאטאו את אותו חדר וישליכו את הציפורניים החוצה ושם תעבור עליהן אשה עוברה לא יזיקו לה כלום, שאינן מזיקות אלא כשהן באותו מקום שזרקן שם כשנטלו מהאצבעות, אבל לא לאחר שפינו אותן משם למקום אחר. אם נפלה ציפורן ואינו מצליח למוצאה, יטאטא את המקום כך שבודאי לא תהיה הציפורן במקומה הראשון, שהרי הציפורניים אינן מזיקות כשפינן משם למקום אחר.

אמרו חכמים שהזורק ציפורניים רשע, הקוברן צדיק, והשורפן חסיד. נוהגים לערב דבר נוסף עם הציפורניים, לשרפו יחד אתן. ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה שלפני שריפת הציפורניים עירב עמהן קיסם. ויש שכתבו שהשלכת הציפורניים לבית הכסא שבזמננו, מועילה כמו שריפה.

ככלל יש להאריך בתפילה בהתבוננות, בהרחבה ובאריכות בזמן. ובשבתות וימים-טובים שגם כל בעלי העסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפילתם בכוונת לבם ונפשם לה', מוטלת עליהם ביתר-שאת החובה להאריך בתפילה. מי שאין עתותיו בידו להאריך בתפילה בימות החול, העצה לכך היא שבשבתות וימים טובים יתבונן בכמה וכמה ענינים בחסידות, ויתבונן בהם כפי הדרוש, ומזה ישאר אצלו לכל השבוע. כי ענין שאדם התבונן בו בעומק ועסק בו כראוי בזמן מסויים, הרי קל לו יותר לחזור שוב על אותו ענין, על כל פנים בקצרה, בזמן אחר.

האומרים את מלות התפילה במנגינות יזהרו שלא להפריד בניגון מלה מחברתה. כמו-כן יקפידו החזנים שלא להאריך מדי בסיום ברכה, באופן שיגרום שיענו הקהל "אמן" לפני סיום הברכה (ומצוי אצל חלק מהחזנים בברכת "המברך את עמו ישראל בשלום", ובפרט בימים שאומרים הלל, שמאריכים מאד בתיבת "בשלום" וחלק מהקהל עונים אמן חטופה) וכדומה, ויש להיזהר בזה.