הלכה יומית

אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, ייחודית היא מצוות תלמוד תורה שחובת האב ללמד את בנו הקטן תורה חלה מעת שמתחיל לדבר. ותחלה מלמדו פסוק "תורה צוה" ופסוק "שמע ישראל" בעל פה, ומיד כשנעשה בן שלוש (או קודם לכן) מלמד אותו את אותיות התורה מתוך הספר. ויש להקפיד על כך וכן על יתר ענייני החינוך המתחילים בגיל שלוש, גם כאשר יום הולדתו של הילד חל בימים שאין מסתפרים בהם, כגון בימי ספירת העומר. ומנהג חסידים להתחיל ללמוד עם הילד את אותיות ה'אלף-בית' מתוך דף השער או מתחילתו של ספר התניא.

גם ביום נמנעים מלאכול ולשתות קודם קידוש, וחובת קידוש ביום השבת חלה לאחר תפילת שחרית, וע״כ (בכדי שהתפילה תהייה כראוי) נוהגים לטעום קודם התפילה גם בשבת (ללא צורך בקידוש). לאחר תפילת שחרית של שבת ויו"ט – קודם תפילת מוסף אם מעוניינים לטעום (כגון קודם ההקפות בשמחת תורה), יש לקדש תחילה, ואח"כ לשתות רביעית יין נוסף או לאכול כזית פת או מזונות מיד לאחר הקידוש, בכדי שיצא בזה ידי קידוש במקום סעודה (ואי"צ לקדש שוב אחר מוסף); עם זאת, יש לזכור שקודם תפלת מוסף מותרת רק אכילת פת או מזונות, רק בשיעור כביצה (כ- 56גרם) אך לא יותר (אם יש חשש שישכח להתפלל), אך אין הגבלת כמות באכילת מיני פירות וכדומה.

ברית מילה הנערכת בשבת קודם הקידוש, לאחר ברכת "אשר קידש ידיד" ותפלת "אלוקינו ואלוקי אבותינו" (הנאמרת על הכוס) יתנו מן היין לקטן שישתה, אך המברך לא יכול לשתות כיוון שעדיין לא קידש, ואם אין שם קטן או שרוצה לשתות בעצמו יכוון המברך גם לצאת ידי-חובת קידוש בברכת-היין, וכיוון שצריך שיהיה הקידוש במקום-סעודה, לכן, לאחר הברכה ושתיית היין יאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או ישתה רביעית יין שלימה מן הכוס, ויוצא י"ח, אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש.

אודות זמן הדלקת נר החנוכה אמרו חכמים: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי לפרסם את הנס, ובפרק זמן זה, מירב האנשים יוכלו להיוודע לנס. וכתבו הפוסקים שיש להקפיד שהנרות ידלקו לפחות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפלת "מנחה" לתפלת "מעריב" (לאחר שקיעת החמה), ומקפידים שהנרות ידלקו 50 דקות לפחות.

אם לא הדליק בתחלת הלילה, יכול להדליק כל הלילה – עד עלות השחר. ויזדרז להדליק בהקדם האפשרי. ולכתחילה יזהר להדליק לפני חצות הלילה. כשמדליק– בשעה מאוחרת (כשאין אנשים ברחוב) יברך רק אם בני ביתו ניעורים, או לפחות אחד מהם. אם לא הדליק לפני צאת הכוכבים – יתפלל מעריב לפני הדלקת נר חנוכה. אך אם אין לו כעת מנין, או שמתפלל במנין קבוע בשעה מאוחרת יותר – ידליק תחילה ולאחר מכן יתפלל במנין.

הנצרך לצאת בתחלת הלילה, ישתדל להדליק את הנרות בזמנם לפני היציאה (אף שמאוחר יותר יוכל להתעכב חצי שעה ליד הנרות, לכאורה הדלקה בזמנה עדיפה על ישיבה חצי שעה ליד הנרות), ורק אם לא מתאפשר להדליק בזמן – ידליק לאחר מכן. אך אין להדליק לפני השקיעה, (מלבד בערב שבת קודש). בשעת הדחק -כשלא יוכל כלל להדליק אחר כך- ידליק החל מפלג המנחה (שעה ורבע זמניות לפני השקיעה).

יש שכתבו שמותר לבן להביע דעה הפוכה מדעת הוריו כאשר אינו בפניהם. וכן כאשר כותב את דעתו, זה נחשב שלא בפניהם ומותר הדבר כל עוד ולא יגיעו הדברים לידי הוריו. אבל בפני הוריו אסור לסתור דבריהם אפילו בדברי תורה, אולם אם נוגע הדבר באותו הרגע לפסק הלכה – מותר לבן לומר את דעתו כאשר יודע שההלכה כדבריו, כדי שלא יצא מכשול.

כל יהודי – בין בעל השדה ובין אדם אחר, בין עני ובין עשיר – רשאי לקטוף מעט מפירות שביעית, בכמות סבירה המיועדת לאכילה עבורו ועבור בני ביתו. ולאחר שאדם אחד נטל פרי והכניסו לכליו – זכה בו ונעשה שלו לכל דבר. מעתה אסור לאדם אחר ליטלו ממנו. פירות אלו מותרים באכילה לכל אדם הזוכה בהם מן ההפקר ובלבד שינהג בהם קדושת שביעית.

בעת שקוטף הפירות טוב שישנה בקטיף עצמו, ולא יעשה זאת בכלים הרגילים המשמשים לכך. לא ילקט מהשדה פירות בעודם בוסר ויביאם לביתו. אמנם, פירות שהדרך בכל השנים להביאם כך – מותר להכניסם הביתה בעודם בוסר, ולאכלם כשיבשילו. כשקוטף את פירות השביעית מותר לו לקטוף רק את הכמות הרגילה כדרך התצרוכת הביתית הקבועה בכל השנים. וכן לקטוף כמות גדולה ולשמור בהקפאה או בשימורים וכדומה (אפילו כדי לאכלם לאחר מכן בעצמו) – אסור. ואם רוצה בעל השדה לאסוף כמות גדולה מצורך בני ביתו, על מנת לחלק לעניים – מותר. ובלבד שלא ימנע אף אדם מלהיכנס לשדה ללקט בעצמו פירות, אך רשאי להגביל את שעות הכניסה לשעות סבירות ונוחות.

אם בא על שדהו שטף מים – מותר לגדור אותה. כמו כן מותר לגדור סביב אילן בכדי להגן עליו שלא יקלקלוהו בני אדם. ולצורך כך אף מותר לחפור אפילו בעומק האדמה (עבור הנחת היסודות), אולם את העפר שמוציא לא יפזר על פני השדה, שנראה כמכשיר את הקרקע לזריעה. ובכל מקרה – אין לגדור בנטיעת מין הצומח, ואפילו בשיחי סרק שאינם נותנים פירות.

במקרה שמוכר מעט מפירות שביעית – המעות שיקבל הרי הן כפירות שביעית ויקנה בהן מאכל (ואז תפקע הקדושה מן המעות) ויאכלנו בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר נשאר גם הוא קדוש בקדושת שביעית כשהיה. ואם עבר וקצר כל שדהו, הרי התבואה והפירות הפקר, ואסור לו להכניסם לביתו.

חובה להפקיר את כל יבול השנה השביעית. אך אם יש בשדה פירות מהשנה שעברה – אין צורך להפקירם, ומותר לבעל השדה ללקטם כדרכו ללא שינוי. באם יש בשדה פירות רבעי (שחנטו בשנה שביעית) הרי הם הפקר ומותר לכל אדם לקחתם. ויציב שֶׁלֶט המודיע על כך כדי שלא יכשלו בני אדם לאכלם בלא פדיון. ויש המחמירים ומניחים מעות ואומרים "כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו".