הלכה יומית

בשנת השמיטה אסור מן התורה לזרוע (ולעשות שאר מלאכות) בעציץ נקוב (שהנקב בתחתיתו יותר מ1 מ"מ) העומד תחת כיפת השמים. ומדברי סופרים אין לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב. כמו כן אין לזרוע בעציץ, אפילו מוגבה מהקרקע. וכתבו הפוסקים שעציץ נקוב, אפילו עומד על גבי קרקע מרוצפת, יש להחשיבו כדין עציץ נקוב.

עציץ נחשב "אינו נקוב" רק אם הוא עשוי מפלסטיק קשיח, זכוכית או מתכת. אך העשוי מחרס או עץ – אף אם הוא אטום – דינו כנקוב. עציץ ש"אינו נקוב" נחשב רק אם אין נופו (ענפיו וכו') מאהיל על קרקע החצר. על אף שאסרו חכמים לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב, עם זאת במצבים מסוימים דיני עציץ שאינו נקוב קלים יותר כפי שיתבאר אי"ה להלן בהלכות הבאות.

נחלקו הפוסקים לגבי עציץ שאינו נקוב העומד בתוך הבית (המוקף במחיצות ותחת קורת גג), האם יש היתר למלאכות שביעית שם. למעשה רבים כתבו שהעושה בו מלאכה אין מוחים בידו, ויש שהתירו אף לכתחילה לעשות בהם כל מלאכה (להשקותם כרגיל, להוסיף בהם אדמה ואפילו לשתול בהם בשנת השמיטה עצמה). ויש לסמוך על דבריהם בעת הצורך באם ישנו דבר המפסיק בין העציץ לבין הקרקע כגון צלחת פלסטיק או מתכת, אך לא חרס ועץ.

אין ליצור נקב בעציץ שאינו נקוב – אף אם זרעו בו לפני שביעית. כמו כן, עציץ נקוב שיש מחיצה המפרידה בינו לבין הקרקע, אין לסלק מחיצה זו בתוך שנת השמיטה (כי על ידי כך מתחיל לקבל חיותו מהקרקע). מותר לסתום את הנקב בעציץ הנקוב. אך אסור להחזירו אחר כך למצב נקוב.

אין להוציא עציץ מחוץ לבית ואפילו אינו נקוב, וכן אין להוציאו למרפסת שאינה מקורה או להסיר את הגג מעליו. אם נצרך להוציא עציץ אל המרפסת, יעטוף אותו תחילה היטב מכל צדדיו בניילון או בנייר כסף. והעברת עציץ ממקום למקום בתוך הבית (על גבי אותו סוג ריצוף), מותרת.

הסרת אבק מן העלים – מותרת. אין לפתוח חלון במיוחד כדי שיכנסו קרני השמש או אוויר לצמחים אלא אם כן יינזקו הצמחים בלי זה. ואם פותח לצרכו – מותר בכל אופן, אף שעל ידי כך ייכנס אור ושמש לצמחים.

אמרו חכמים שבכל שבת באה נשמה יתירה, ועם צאת השבת מסתלקת. ובכדי להשיב את הנפש שהיא דואבת על הנשמה יתירה שהלכה, מיישבים ומשמחים אותה בריח טוב. ועל כן הנהיגו חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי-שבת. אלא שאם אין לו בשמים – אינו צריך לחזר אחריהם כדרך שמחזרים אחר המצוות, הואיל ואינם אלא בשביל להשיב את הנפש.

כל ריח שמברכים עליו – יכול להריח בו במוצאי-שבת, ואף אם אינו מין בושם, אלא פרי מאכל. ונהוג לברך ולהריח בצפורן. אין מברכים על ריח שאינו עיקר כגון בגד שספג ריח בשמים, וכן על מיני טבק שספגו ריח – אין מברכים. בשמים שאינם עשויים בשביל להריח בהם, אלא כדי להעביר ריח רע, וכיוצא בזה אם הריח בהם במוצאי-שבת לא יצא, וצריך לחזור ולהריח בבשמים אחרים.

חפצי מצווה לאחר מצוותם אף שאין בהם קדושה, אמרו חכמים: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, ולכן טוב לקחת את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת, ויש אומרים, שיותר טוב לברך על שאר בשמים שעיקר ריחם בהם, מלברך על הדס יבש שאין בו אלא ריח קצת, וכן נוהגין. ומכל מקום, טוב להניח גם הדס אצל הבשמים ויריח בשניהם – ויעשה כדברי הכל.

אף שמן הדין יש לברך על הבשמים –על כל דבר ברכתו הראויה לו (פרי מאכל שריחו טוב – "אשר נתן ריח טוב בפירות"; מין עץ בשמים – "בורא עצי בשמים", ומין עשב – "בורא עשבי בשמים"), עם זאת למעשה נהוג לברך במוצאי-שבת "בורא מיני בשמים" על כל המינים – לפי שאין הכל בקיאים בברכות, על כן הנהיגו לברך ברכה שיוצאים בה על כל המינים.

טעה וחתם 'מלך אוהב צדקה ומשפט': אם נזכר תוך כדי דיבור – יחתום 'המלך המשפט'. לאחר כדי דיבור – אינו חוזר, כיוון שכבר הזכיר ענין 'מלך'. אבל לאחר שעקר רגליו, טוב שיתפלל שוב תפילת נדבה. שכח להזכיר 'זכרנו לחיים', 'מי כמוך', 'וכתוב לחיים', 'ובספר חיים': אם נזכר לפני שהזכיר שם השם שבחתימת אותה ברכה – אומרו במקום שנזכר. נזכר לאחר שהזכיר שם השם, אינו חוזר. טעה ואמר 'עושה שלום' – אם לא נזכר מיד אינו חוזר.

לא ניתנו שבתות וימים-טובים לישראל – אלא כדי לעסוק בהם בתורה. שכל ימות החול טרודים הם במלאכתם, ואין להם פנאי לעסוק בה בקביעות, ובשבת פנויים ממלאכה ויכולים לעסוק בה כראוי. לפיכך פועלים ובעלי-בתים, שאינם עוסקים בתורה בקביעות, כל ימי השבוע – צריכים לעסוק בתורה הרבה. וגם תלמידי-חכמים העוסקים בתורה בקביעות כל ימי השבוע ומותרים למשוך קצת יותר בעונג אכילה ושתיה בשבת, גם הם צריכים לעסוק בתורה שהרי נאמר: "שבת לה' אלקיך".