הלכה יומית

נאמר "הין צדק יהיה לכם" ודרשו חכמים: "שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק". ועוד אמרו: "כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה". כלומר, על האדם לעמוד בדיבורו. ונפסק להלכה: "מי שאמר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן לו, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה, ולא יחזור בו מדיבורו.

יש שכתבו שלכתחילה טוב לייחד כיריים ייעודיים למאכלים הבשריים וכיריים ייעודיים למאכלים החלביים, אולם פוסקים רבים מורים להקל בזה מכמה טעמים. אלא שיש להקפיד שכשגולש ונשפך מן הסיר החלבי או הבשרי אל הכיריים, חשוב מאוד לנקות זאת מיד. ואם מעוניינים לבשל באותו יום מאכל מן המין השני (למשל לבשל בשר על הכיריים לאחר שבאותו היום גלש עליהם חלב) יש לנקות את החצובות והמבערים מכל ממשות המאכל, לאחר מכן יש להדליק את הגז עד שיתחממו ויתלבנו המבערים והחצובות, ויקפיד שתחתית הסיר וכן החצובות לא יהיו רטובות, ולאחר פעולות אלו ניתן לבשל מן המין השני.

מעיקר הדין במקרה שההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון חברו לקבלה, ומכל מקום ירא שמים יש לו לקיים אפילו מחשבות לבו. ואפילו התכוון לשלם לחברו על הסחורה שלוקח ממנו בסכום מסוים, לא ישנה את מחשבתו. וכן בשאר דברים שבין אדם לחבירו יש לו לקיים מחשבות לבו אם גמר בלבו לעשות איזו טובה לחבירו ויש בידו לעשותה, אך דברים שחשב עליהם לצורך עצמו ולא לצורך הזולת אין צורך לקיימם אלא אם כן הם מענייני תורה ומצוות.

מעבר להפרדת כלי הבישול והאפייה של מוצרי הבשר והחלב, אסרו חכמים לאפות לחם שמעורב בו בשר, מחשש שמא יבואו לאוכלו עם חלב, וכן אסרו לאפות מאפה שמעורב בו חלב, שמא יבואו לאוכלו עם חלב. אלא שכשמעוניינים בכל זאת לאפות לחמים ומאפים חלביים (ויש חשש שיאכל עם המין השני), העצה שנתנו חכמים לכך – לעשות זאת באחד התנאים הבאים: לפני שאופים אותם יש לעשותם עם צורה שונה ומיוחדת. כמו כן ניתן לאפות מאפה שניכר על פניו של המאפה שהוא חלבי (כגון: שיפזרו עליו פרורי גבינה וכדומה). וכן באם כל הפת תיאכל באותו יום בלבד אין חשש שיבואו לאכלו עם בשר.

על נדרי צדקה נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה 'תשמור' זו מצות לא תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה.

דנו הפוסקים אודות הבטחה לקטן, האם יש חיוב מן הדין לקיימה, כיוון שסמיכות דעת הקטן אינה כשל הגדול, ולמעשה כתבו הפוסקים שאף את הבטחות לקטן צריך לקיים. מעבר לכך הזהירו חכמים שלא יאמר אדם לילד שיתן לו דבר ובסוף לא יתן כי בזה הוא מלמד אותו לשקר שנאמר "למדו לשונם דבר שקר", כלומר: מלבד עצם האיסור לשקר יש כאן אזהרה מללמד את האחר להיות 'דובר שקר'.

נאמר בגמרא "אסור לגנוב דעת הבריות", כלומר לגרום לחבר לפרש דבר שאינו נכון, שעלול לגרום לקבלת טובת הנאה כלשהי. מספר דוגמאות הובאו בגמרא להמחשה ומהן – הפותח חבית יין בפני אורח, ונראה כאילו פותח במיוחד לכבודו, בשעה שהאמת הייתה שהיה צריך לפתוח את החבית לצורך אחר, והרי זה כגונב את דעת חברו משום שהאורח יחשוב שהמארח פתח חבית במיוחד עבורו, ובכך יכיר האורח טובה למארחו לחנם.

כתב השל"ה שאב הרוצה להיות בטוח שהבן הולך בדרך הישר גם שלא בפניו, יראה בכל כוחו להדריכו במידת האמת. שכן החשש והפחד מביקורת ההורים מונעת את הילד ממעשים לא הגונים ביודעו שיידרש לתת דין וחשבון על מעשיו. ולכן כאשר מורגל הנער לומר את האמת כל הזמן, הוא לא יכסה את עצמו בעזרת אי-אלו שקרים, ומוסיף השל"ה שלכן היו כאלו שתגמלו את ילדיהם בעד אמירת אמת כפי שנאמר "אמת קנה", עד שמדת האמת תהייה טבעו של הילד.

נפסק להלכה ש"הפותל חבלים חייב משום קושר", כלומר חבל או שרוך המורכב מכמה חוטים שהתרופף משזירתו, אין לסובבו בשבת בכדי לחזקו. ודנו הפוסקים אודות פתיחה וסגירה של אריזות-מזון ומוצרים שונים שנסגרים ע"י ליפוף חוט ברזל או פלסטיק האם דינם כפתילת חבלים והתרתם. ורבים כתבו שאם החוט מלופף היטב כמה פעמים בחוזק אין להתירו בשבת, ובפרט שקשר זה במפעל נועד שיעמוד עד שיגיע לידי הקונה ויש שהחשיבו קשר זה כקשר של קיימא, ולכן יש לחתכו דרך קלקול או לקרוע את האריזה. ולגבי קשירת האריזה בשבת באמצעות חוט יש שהקלו בזה אם עתיד לפתוח אריזה זו באותו היום.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת "מכה בפטיש", ומשמעותה גימור הכלי בכדי להביאו לצורתו הרצויה. חכמים למדו מכך שכל פעולה שמהווה סיום תהליך של הכנת דבר או תיקון החפץ אסורה בשבת. ודנו הפוסקים האם פתיחת בקבוקים חדשים בשבת מותרת, או שמא יש בה משום איסור "מכה בפטיש", שע"י הפרדת הפקק מהטבעת שתחתיו נעשה ראוי לשימוש; ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר זאת מכמה טעמים (ויש שכתבו להחמיר בפקקים העשויים ממתכת שצורתם נעשתה עם הידוקם על הבקבוק).

אריזות עם סגירה של לשונית דבק יש להימנע מפתיחתם בשבת, ובשעת הדחק יש לקרוע אריזות אלו מן הצד ולא מן הפתח הרגיל, אך באם אריזות אלו היו פתוחות מערב שבת, מותר לפותחם ולסוגרם בשבת, באמצעות פס הסגירה. ואריזות המיועדות לשימוש חוזר על ידי פס סגירה ("פסגור") ללא דבק, מותר לפתחם אפילו בפתיחה הראשונה.

כלים המחוברים משעת עשייתם, אסור להפרידם בשבת משום שבהפרדתם הרי הוא כ"מתקן כלי". על פי זה כתבו פוסקים רבים שגביעי לבן או מעדנים של ימינו אסור להפרידם בשבת משום תיקון כלי, וכן ישנם הסוברים שהדבר אסור משום מחתך, כיוון שבהפרדתם ההקפדה היא שהחיתוך יהיה במקום החתך דווקא; ולמעשה אף שיש שהקלו בזה, ראוי להחמיר ולהפריד את הגביעים זה מזה מערב שבת.