הלכה יומית

אף על פי שלמעשה נזהרים שלא להטביל כלים בשבת משום שטבילתם מכשירה אותם לשימוש ונחשבת כתיקון כלי בשבת. עם זאת, מי שהטבילם בשבת אין קונסים אותו שלא להשתמש בהם באותה השבת, כדין העושה מלאכה בשבת שאסור לו ליהנות ממנה עד מוצאי שבת, כיוון שבהטבלת כלים יש הסוברים שהדבר מותר אפילו מלכתחילה; אלא שמי שעבר והטבילם במזיד לא ישתמש בהם בשבת.

מי שלא הייתה לו אפשרות כלל להטביל כלים בערב יום טוב, והוא זקוק להם לצורך יום טוב, דנו הפוסקים האם מותר לו להטביל בחג את הכלים הנצרכים לצורך יום טוב. ולמעשה דין טבילת הכלים ביום טוב כדין טבילת כלים בשבת, ובעת צורך גדול יעשה כהוראת רב מורה הוראה.

כלים הנצרכים לשימוש בשבת ושכחו להטבילם בערב שבת או שלא הייתה אפשרות לכך, כתבו הפוסקים כמה עצות לכך. באם יש נכרי בסביבתו ניתן לתת את הכלי לנכרי במתנה ומיד יחזור וישאל ממנו את הכלי, וכך נפטר הוא מטבילת הכלי כיוון שהוא ברשות הנכרי. אולם לאחר השבת צריך הוא להטביל את הכלי (ללא ברכה). וכלי שמיועד למילוי מים כגון כוס או קנקן, יטבילו (ללא ברכה) וימלאו במים מן המקווה וכשמעלה הכלי מן המקווה יעלהו עם המים שנשאבו ממנו (ובתנאי שהמים ראויים לשתייה ולפי"ז במקוואות המצויים עם כלור וכדו' פתרון זה אינו יעיל כ"כ).

מי שגילה שכליו לא הוטבלו ובושלו מאכלים בכלים אלו, המאכלים לא נאסרו באכילה (מפני שטבילת כלים אינה מצד טעם איסור הבלוע בהם, אלא להביאם לקדושת הישראל). אולם למרות שהמאכלים עצמם לא נאסרו באכילה יש לזכור שאסור להשתמש בכלים קודם הטבלתם – אפילו באופן חד פעמי- ולכן מיד כשייזכר בכך, יוציא את המאכלים מן הכלים ויניחם בכלים אחרים, ואם נצרך להשתמש דווקא בכלים אלו ואינו יכול להטבילם יעשה כאחת מן הפתרונות שהוזכרו בהלכות הקודמות. המסופק האם הוטבלו כליו קודם השבת – אם היו כלים שחיוב טבילתם מדרבנן כגון כלי זכוכית, יכול להשתמש בהם בשבת (משא"כ בחול יטבילם תחלה), אך בכלי מתכות שחיובם מן התורה יטבילם תחלה.

לימוד התורה הוא ההכנה הראויה לקבלת התורה. ויש להוסיף בימים אלו בלימוד הנגלה ובלימוד פנימיות התורה. כיוון שחייב אדם מן התורה להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. לכן צריך קודם החג לקנות לילדיו – מיני מגדנות, ולאשתו – בגדים ותכשיטים כפי ממונו. כדי שיוכל לשמח אותם בחג, על ידי דברים אלו.

אסרו חכמים להשתמש בבעלי חיים בשבת, ועל כן אסור לרכב או להתיישב על גבי בעלי חיים בשבת וכן אסור ללטף בעלי חיים (באופן שמזיזם) או להרימם. כמו כן אסור להניח דבר על בעלי חיים או על דבר שנסמך ממש על בעלי החיים, וכגון עגלה שהמוטות שלה נשענים על הבהמה, אסור להניח עליה חפצים בשבת.

בימים אלו, נוהגים שלא לשמוע מוזיקה, כמו בכל ימי הספירה. מנהגנו שאין מסתפרים עד ערב שבועות. וכשהסתפרו בשלושת ימי הגבלה קודם ערב חג השבועות לא הייתה רוח כ״ק אדמו״ר הרש״ב נ״ע נוחה מזה. אודות נישואין בימי ההגבלה, בשנים הראשונות הורה כ״ק אד״ש להחמיר גם לגבי נישואין בימים אלו, אולם בשנים האחרונות התיר חתונות בשלושת ימי הגבלה.

אף שאסרו חכמים לעלות או לרכב על בעלי חיים בשבת, מי שכבר עלה על הבהמה בשבת, אפילו שעלה באיסור ובמזיד – עליו לרדת מן הבע"ח, בכדי שלא ייגרם צער בעלי חיים כתוצאה מכך. וכן אם הניח משא על גבי בהמה – מורידו בשבת משום צער בעלי חיים. ואם היה המשא מוקצה שאינו יכול להורידו, יורידו כ"לאחר יד" כלומר באמצעות ראשו או גופו או שיעשה זאת באמצעות אחורי ידיו או בין אצילי ידיו.

אבל בתוך י"א חודש על פטירת אביו או אמו ר"ל עובר לפני העמוד בכל ימות החול, אך בימים שמתפללים בהם מוסף אינו עובר לפני העמוד. וביום היארצייט מדי שנה עובר לפני העמוד כשליח ציבור. ויש שנהגו עוד בשבת שלפני היאר-צייט להתפלל לפני העמוד, ובפרט תפלת מוסף. ולמעשה אין מנהגנו בזה, אלא שכמובן אין לעורר מחלוקת בדבר.

בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה ניתנת הזדמנות נוספת להקריב את קרבן הפסח, שלושים יום לאחר חג הפסח עבור אלו שהיו טמאים או בדרך רחוקה בפסח הראשון, ויוכלו להקריב את קרבן הפסח כהלכתו. גם כיום, לאחר חורבן בית המקדש ושלילת האפשרות להקרבת הקרבן, מציינים את חג פסח שני באי-אמירת תחנון ובאכילת מצה, ביום י"ד באייר. אלא שבמנחה שלפניו אומרים תחנון, שכן הקרבת קרבן פסח שני הייתה בי"ד באייר, והאכילה הייתה רק בליל ט"ו, ועל כן תפלת מנחה של י"ג באייר אינה שייכת ל"פסח שני" ואומרים בה תחנון, כי עיקר פסח שני הוא ביום י"ד באייר.

על אף שאכילת קרבן פסח שני הייתה רק בליל ט"ו, מ"מ כיון שהשחיטה הייתה ביום י"ד והעיקר זה ההתחלה, משום-כך נהוג שאף אכילת המצה בפסח שני תהיה בעיקר ביום י"ד באייר ואף יש מקום לאוכלה גם בליל ט"ו. לגבי מוצאי י"ד באייר התעורר ספק לגבי אמירת וידוי בק"ש שעל המיטה. שכן, במוצאי שבת נהוג שלא לומר בו "וידוי" בקריאת שמע שעל המטה עד חצות הלילה, אך במוצאי ימים שאין אומרים בהם תחנון נהוג שאומרים בהם "וידוי". אלא שבמוצאי י"ד באייר יש מקום לומר שגם אין אומרים בו "וידוי" כי אכילת הפסח הייתה בלילה זה, ובליל י"ד אין אומרים תחנון בקשעהמ"ט.

על-אף שימי ספירת העומר נקבעו לימי אבל, בעקבות פטירתם של תלמידי רבי עקיבא, יום ל"ג בעומר יש לשמוח בו ואין אומרים בו תחנון, שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות; ובדורות האחרונים התגלה שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה נהוג לאכול ביצים וכן נוהגים לאכול חרובים, ומוספים בו באהבת ישראל. ומעורר הרבי להוסיף ביום זה בתורה ובפרט בפנימיות התורה, בעבודת התפלה ובאמירת מזמור לג בתהלים, ובנתינה לצדקה במספר ח"י. והורה הרבי שיש לקבץ את ילדי ישראל בל"ג בעומר לכנסים ותהלוכות, ולקשרם באמירת פסוקים מהתורה-שבכתב ושבעל-פה, ונתינת צדקה.