הלכה יומית

שליח הציבור צריך לעבור בכל שנה ובפרט בימים הנוראים על התפילות ובפרט על הפיוטים, על מנת לדעת לכל הפחות את פירוש המילות. ובאם אפשר, ילמד גם את דרשות חז"ל וביאורי החסידות על קטעי התפלה. כמו כן ראוי לש"ץ לטבול לפני התפילה, ובאם אינו יכול – לכל הפחות ישתדל לטבול בערב ר"ה וערב יו"כ.

מראש חודש סיון עד י"ב בו, ועד בכלל , אין אומרים תחנון. מיום זה ואילך, יש להוסיף יותר באהבת ישראל ואחדות ישראל. כמו כן הרבי מעורר על כך שכדאי ונכון שיתחילו מר"ח סיון ללמוד את הדרוש הנדפס בתורה אור – ד"ה 'בחודש השלישי' בתחילת פרשת יתרו, ולהמשיכו בימים הבאים, ולהסבירו לכל אחד ואחת ואפילו טף, כל אחד לפי דרגתו.

נאמר בגמרא כי שליח ציבור שטעה בתפלתו כל-עוד ויודע לתקן טעותו יכול הוא להמשיך ולהתפלל, אולם אם מכוון את טעותו בברכות באופן שיטתי, מונעים ממנו לגשת לפני התיבה. במקרה שאינו יודע לתקן טעותו מעבירים אותו מתפילה זו, אך כשר הוא להתפלל תפילות אחרות. במידה וצריך שייגש אחר תחתיו, על הש"ץ המחליף להתחיל מתחילת הברכה שהראשון טעה בה, מפני שלא ניתן לחלק ברכה אחת לשנים. ואם טעה כשאחז בשלשת הברכות הראשונות, על הש"ץ המחליף להתחיל מתחילת התפלה, כיוון ששלשת הברכות הראשונות חשובות כאחת.

בימי ההכנה לחג השבועות יברכו איש את רעהו בברכת "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות". בימים אלו יש לדאוג שלכל יהודי יהיה את כל הדרוש עבור צרכי החג ובהרחבה. ובפרט בחג השבועות, שהחיוב לאכול ולשמוח בו, גדול יותר מבכל יו"ט. על פי הוראת הרבי יש לארגן לפני חג השבועות 'כינוסים', בקשר ל'זמן מתן תורתנו'; וראוי אשר בכינוסים אלו יעוררו ויפרסמו על כך, שכל ילדי ישראל יגיעו לשמוע את עשרת הדברות בחג השבועות. וכן, להמשיך את הכינוסים ב"חג השבועות" עצמו, וכן לאחרי החג, בימי התשלומין.

כל טעות המעכבת את תפלת היחיד – שעל היחיד לחזור באם טעה בתפלתו – מחויב אף השליח ציבור לחזור בתפלתו בקול. אולם שונה הדין בטעיות של הזכרת עניינו של יום, ולמשל כשלא אמר "יעלה ויבוא" בראש חודש בשחרית – שלמרות שהיחיד חוזר כל עוד ולא התפלל מוסף – אין השליח ציבור חוזר מפני טורח הציבור, כיוון שעדיין עליהם להתפלל מוסף בה יזכירו את ראש חודש. אלא שאם נזכר כשעדיין לא סיים את חזרת-הש"ץ עליו לחזור לברכת "רצה".

ש"ץ שטעה בתפלתו שבלחש, אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה, משום שבכך יגרום טורח לציבור, אלא יסמוך על חזרת-הש"ץ אותה יאמר מיד, וכשיסיימה יאמר בלחש "אלקי, נצור" ויפסע לאחוריו כפי שנוהג היחיד. במקרה שטעה הש"ץ, בשלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה – בתפלתו שבלחש, נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שעליו לחזור. לעומתם היו שכתבו, שאף אם טעה בשלשת הברכות הראשונות אינו חוזר. ולמעשה פוסק אדה"ז שכל עוד ואוחז הוא עדיין בתפלתו יחזור, אך אם כבר סיים תפלתו לא יחזור, שלא להטריח את הציבור.

אבל בתוך י"א חודש על פטירת אביו או אמו ר"ל עובר לפני העמוד בכל ימות החול, אך בימים שמתפללים בהם מוסף אינו עובר לפני העמוד. וביום היארצייט מדי שנה עובר לפני העמוד כשליח ציבור. ויש שנהגו עוד בשבת שלפני היאר-צייט להתפלל לפני העמוד, ובפרט תפלת מוסף. ולמעשה אין מנהגנו בזה, אלא שכמובן אין לעורר מחלוקת בדבר.

בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה ניתנת הזדמנות נוספת להקריב את קרבן הפסח, שלושים יום לאחר חג הפסח עבור אלו שהיו טמאים או בדרך רחוקה בפסח הראשון, ויוכלו להקריב את קרבן הפסח כהלכתו. גם כיום, לאחר חורבן בית המקדש ושלילת האפשרות להקרבת הקרבן, מציינים את חג פסח שני באי-אמירת תחנון ובאכילת מצה, ביום י"ד באייר. אלא שבמנחה שלפניו אומרים תחנון, שכן הקרבת קרבן פסח שני הייתה בי"ד באייר, והאכילה הייתה רק בליל ט"ו, ועל כן תפלת מנחה של י"ג באייר אינה שייכת ל"פסח שני" ואומרים בה תחנון, כי עיקר פסח שני הוא ביום י"ד באייר.

על אף שאכילת קרבן פסח שני הייתה רק בליל ט"ו, מ"מ כיון שהשחיטה הייתה ביום י"ד והעיקר זה ההתחלה, משום-כך נהוג שאף אכילת המצה בפסח שני תהיה בעיקר ביום י"ד באייר ואף יש מקום לאוכלה גם בליל ט"ו. לגבי מוצאי י"ד באייר התעורר ספק לגבי אמירת וידוי בק"ש שעל המיטה. שכן, במוצאי שבת נהוג שלא לומר בו "וידוי" בקריאת שמע שעל המטה עד חצות הלילה, אך במוצאי ימים שאין אומרים בהם תחנון נהוג שאומרים בהם "וידוי". אלא שבמוצאי י"ד באייר יש מקום לומר שגם אין אומרים בו "וידוי" כי אכילת הפסח הייתה בלילה זה, ובליל י"ד אין אומרים תחנון בקשעהמ"ט.

על-אף שימי ספירת העומר נקבעו לימי אבל, בעקבות פטירתם של תלמידי רבי עקיבא, יום ל"ג בעומר יש לשמוח בו ואין אומרים בו תחנון, שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות; ובדורות האחרונים התגלה שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה נהוג לאכול ביצים וכן נוהגים לאכול חרובים, ומוספים בו באהבת ישראל. ומעורר הרבי להוסיף ביום זה בתורה ובפרט בפנימיות התורה, בעבודת התפלה ובאמירת מזמור לג בתהלים, ובנתינה לצדקה במספר ח"י. והורה הרבי שיש לקבץ את ילדי ישראל בל"ג בעומר לכנסים ותהלוכות, ולקשרם באמירת פסוקים מהתורה-שבכתב ושבעל-פה, ונתינת צדקה.

איסור בל תשחית נאמר במקורו על עצי פרי, אלא שהוסיפו חכמים ואמרו שהאיסור חל על כל הדברים המועילים. אלא שבעת הצורך הותרה השחתה, כפי שכתבו הפוסקים כדוגמא את שבירת הכוס תחת החופה – שאין בה משום איסור "בל תשחית". ודנו הפוסקים לגבי קיום מנהג עתיק להדליק מדורות לכבוד רשב"י בל"ג בעומר ולהשליך לתוכן בגדים האם יש בכך משום "בל תשחית", והיו שהתירו זאת משום שזהו גם כהשחתה לצורך לכבוד שמחת רשב"י, אלא שלמעשה יש להימנע מכל מעשה השחתה מעבר להדלקה עצמה.

מנהג נוסף הקשור עם ל"ג בעומר והוא התספורת הראשונה של הילד. שכן, נוהגים שלא לספר את שיער הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז מספרים את שערותיהם ומשאירים להם פאות, ומחנכים אותם למצוות "לא תקיפו פאת ראשכם", שלא לספר את שערות הפאות. ונהגו רבים לספר את הקטן ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, וקטנים שיום הולדתם השלישי חל בימי הספירה שלפני ל"ג בעומר נהוג לקחתם למירון ביום ל"ג בעומר ולספרם שם.