הלכה יומית

המתפלל צריך שיכוון פירוש המלות שמוציא בשפתיו שהרי לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם, קל-וחומר לפני מלך מלכי המלכים, וחסידים ואנשי מעשה התבוננו עד כדי התפשטות הגשמיות; ואם אינו יכול לכוין פירוש המלות לפחות יחשוב בדברים המכניעים את הלב ומכוונים לבו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. ולכל הפחות ישתדל לכוון בחתימת כל ברכה וברכה. וביחוד יתאמץ לכוון בברכת "אבות". ואם התפלל ולא כיוון בברכת "אבות", מעיקר הדין היה צריך לחזור ולהתפלל, שהכוונה בברכת "אבות" מעכבת. אלא שבעקבות ירידת הדורות וטרדות הנפש, נחלשה יכולתנו לכוון, ולכן הורו האחרונים שלא יחזור, מפני שיש לחוש שאף בפעם השנייה ישכח לכוון ב"אבות" וחזרתו תהיה לחינם.

תקנו חכמים לכרוע בתפילה, בתחילת ברכת "אבות" ובסופה, בתחילת ברכת "מודים" ובסופה, ואין לכרוע בתחילת ברכה אחרת או בסופה. סדר הכריעה הוא: כשיאמר "ברוך אתה" – כורע, ושיאמר ה – זוקף. ובמודים, כורע כשיאמר "מודים אנחנו לך", ומזדקף כשיאמר ה'. הכריעה צריכה להיות עד שיתפוקקו כל החוליות שבשדרה, כלומר שהחוליות שבעמוד השדרה יבלטו בגבו. ויכוף את ראשו וגבו עד שפניו יגיעו לגובה שבין ליבו למותניו, אבל לא יכוף ראשו עד חגורתו, שנראה כיוהרא. וזקן או חולה שקשה לו להתכופף, ירכין את ראשו כמידת יכולתו. ויכרע במהירות, וכשיזדקף – יזדקף לאט, שלא תהא הכריעה נראית עליו כמשאוי אלא כמי שמעוניין להמשיך לכרוע.

הרוצה להוסיף בתפלת שמונה עשרה בקשות אישיות משלו מעבר לנוסח התפלה, רשאי להזכירן בברכות האמצעיות, הבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. כגון בקשות על רפואה יבקש עליו בברכת "רפאנו", ועל פרנסה, יבקש בברכת השנים. אולם בברכת "שומע תפילה", ניתן לבקש את כל סוגי הבקשות, שכיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה, היא כוללת את כולן. כשיבוא להוסיף בקשה משלו, יפתח קודם בנוסח הקבוע, ולפני החתימה, יוסיף את בקשתו. והמבקש רחמים על חולה יזכירו בשמו. אמנם אם החולה לידו, אינו צריך להזכיר את שמו, וכפי שלמדים מתפלת משה רבינו על מרים שלא הזכיר שמה בפניה.

חג הפורים בערים שאינן מוקפות חומה הוא ביום י"ד באדר, ובערים המוקפות (מימות יהושע בן-נון) הוא ביום ט"ו באדר וביום זה נוהגים את מצוות הפורים; אלא שכאשר חל ט"ו באדר בשבת, נקרא אותו פורים "פורים המשולש", מפני שאין לקרוא במגילה בשבת שמא יבואו לטלטלה ברה"ר, ומנגד אין לְאַחֵר את קריאת המגילה ליום ראשון, מפני שהוא אחר זמן הנס, כך שמצוות חג הפורים בערים המוקפות מתחלקים לשלשה ימים, וכפי שיפורט בהלכות הבאות. ביום תענית אסתר (החל בקביעות זו ביום חמישי) י"ג באדר, כבכל שנה, נותנים בו "זכר למחצית השקל" בכל מקום, וגם בירושלים (אף הנוהגים אחרת ביתר השנים).

האיסור להעלות על שלחן אחד בשר וחלב ביחד, הוא רק בשלחן שאוכלים עליו בפועל, אולם בשלחן שמסדרים עליו את התבשילים, או על השיש שבמטבח שהרגילות היא לצקת אוכל לצלחות, מותר שיהיו מאכלי החלב והבשר זה בצד זה. ובתנאי שיזהרו שלא יתערבבו זה בזה, וכן כאשר מעוניינים להניח מצרכי מזון במקרר, מותר להניח כלי שיש בו תבשיל בשר, על יד כלי שיש בו חלב, כאשר מוודאים שלא יתערבבו, ויש הממליצים לייחד מגירה נפרדת או מדף נפרד במקרר ובמקפיא למוצרי הבשר או החלב ובכך להבטיח שלא יתערבבו.

ככלל הטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל, משום שמעיקר הדין היה ראוי שגם בשבת יתפללו תפלת שמו"ע כמו בחול, אלא שמפני כבוד השבת לא הטריחו לומר את כל הברכות האמצעיות. אולם בתפלת מוסף שונה הדבר, ואפילו אם התחיל לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות.

כיוון שישנה השפעה רבה לדברים ששומע התינוק או רואה על המשך חייו, ויתירה מזו הנהגת האם בתקופת הריונה משפיעה על הוולד, לכן מנהג נשים צדקניות שבתקופת ההריון ואפילו לפניה מוסיפות כמה וכמה ענייני זהירות והידור בתורה ומצוות לטובת הוולד. ומקפידות שמיד עם הוולדו יזהרו שלא יראו תמונות וצעצועים של חיות ועופות טמאות, כיוון שכח הראייה משפיע רבות על האדם ונחקק הדבר בתודעת הילד.

בתפלת מוסף של שבת ראש חודש אם טעה ולא הזכיר את ראש חודש ואוחז עדיין בתפלתו, יחזור לתחלת "אתה יצרת", אולם אם כבר עקר רגליו חוזר לראש התפלה. ואם טעה ולא פרט את קרבנות המוספים של שבת או ראש חודש, יצא כיוון שהזכיר באופן כללי בנוסח התפלה "כמו שכתבת עלינו בתורתך". ואם טעה רק בחתימת הברכה והזכיר רק שבת או רק ראש חודש, יכול להשלים תוך כדי דבור, ואם עבר זמן זה לא יחזור.

מנהג ישראל לתלות את מזמור "שיר למעלות" בחדר היולדת והוולד, וכן בבית היולדת כסגולה לשמירה ליולדת ולוולד. מעבר לכך שמהווה הדבר כשמירה, יש בכך תועלת רבה שמיד בצאתו לאוויר העולם יהיה הילד מוקף בענייני קדושה. כמו כן מעורר הרבי כי יש לרכוש לילד ספרי קודש וקופת צדקה ולהניחם בחדרו, ואחד מבני המשפחה ילמד בחדרו מתוך ספריו לזכותו, יתפלל בסידורו האישי ואף ייתן לצדקה בקופתו הפרטית שבחדרו.

מדברי חז"ל עולה כי המפטיר בנביא עובר לפני התיבה לתפלת מוסף. ואף שלמעשה אין מקפידים על כך כיום, עם זאת בשבת שקודם היאר-צייט, (שנהוג שעולה הבן ל"מפטיר" ומועיל הדבר לטובת הנפטר שעיקר עליית הנשמה של הנפטר הוא כבר בשבת שלפני היאר-צייט, ועוד מפני שבכך מזכה בנו את הציבור בענייה על הברכות) יש שהקפידו להתפלל מוסף לפני העמוד. ולמעשה אין מנהגנו בזה, אלא שכמובן אין לעורר מחלוקת בדבר.

נהוג לתת לתינוקות לנשק את המזוזה קודם השינה, ונהגו נשים צדקניות להרדים את תינוקותיהם בשיר ערש שתוכנו אודות לימוד התורה הקדושה. ומיום המילה והלאה נהוג ליטול ידי התינוקות כשמתעוררים בבוקר – שלוש פעמים לסירוגין, והנזהר מנגיעת הקטן במאכלים לפני נטילת ידיים מיום המילה ואילך "קדוש יאמר לו". ונהגו נשים צדקניות לומר "מודה אני" עם התינוק אף שאינו יודע לדבר, וכשמתחיל לדבר מחנכים אותו לומר "מודה אני" מיד בקומו משנתו בבוקר קודם נטילת הידיים.

גיל החינוך למצוות עשה הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את תוכן המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות עשה, ולגבי האכלת התינוק, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, אסור לכל אדם לתת לו מאכל האסור. אולם באם המאכל אינו אסור מצד עצמו, אלא שמצד הזמן אסור לגדול לאכול, כגון קודם קידוש, על כך אין מקפידים עם הקטן ונותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.