הלכה יומית

נהוג לתת לתינוקות לנשק את המזוזה קודם השינה, ונהגו נשים צדקניות להרדים את תינוקותיהם בשיר ערש שתוכנו אודות לימוד התורה הקדושה. ומיום המילה והלאה נהוג ליטול ידי התינוקות כשמתעוררים בבוקר – שלוש פעמים לסירוגין, והנזהר מנגיעת הקטן במאכלים לפני נטילת ידיים מיום המילה ואילך "קדוש יאמר לו". ונהגו נשים צדקניות לומר "מודה אני" עם התינוק אף שאינו יודע לדבר, וכשמתחיל לדבר מחנכים אותו לומר "מודה אני" מיד בקומו משנתו בבוקר קודם נטילת הידיים.

גיל החינוך למצוות עשה הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את תוכן המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות עשה, ולגבי האכלת התינוק, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, אסור לכל אדם לתת לו מאכל האסור. אולם באם המאכל אינו אסור מצד עצמו, אלא שמצד הזמן אסור לגדול לאכול, כגון קודם קידוש, על כך אין מקפידים עם הקטן ונותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.

צוו חכמים: "קטן שבא לכבות (בשבת) אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן", וכן נפסק להלכה שקטן המכבה דליקה (לדעת אביו) – "צריך למחות בידו". חיוב זה הוא לא רק עבור הוריו, אלא על כל אדם: מלאכה אסורה כגון אור שכבה בשבת, ורוצה הקטן להדליקו בפני מבוגרים יש חיוב עליהם למחות בו גם אם לא הגיע לגיל חינוך, כיוון שכוונתו בעשייתו היא עבור הגדולים. ואם עושה זאת רק להנאתו כגון שמדליק ומכבה אור בחדר שלא נמצאים בו אנשים (אם הגיע לחינוך) חיוב המחאה היא על הוריו.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם (בגיל שמסוגלים לכך) להקשיב לקריאת-התורה, תוך השגחה שלא יפריעו במהלך התפלה וקרה"ת. וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; וכן לשמיעת קריאת-המגילה, ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דיבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שיגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

האוכל ושותה מאכלים ומשקים שונים שברכתם שווה, ברכת המאכל השני נפטרת בברכת הראשון, בתנאי שכשברך היה בדעתו לאכול את הדבר הנוסף, או שהמאכל הנוסף היה לפניו בשעת הברכה, או שרגיל תמיד לאוכלו. וכן במקרה שהמאכל הנוסף שהובא לפניו הוא אותו סוג המאכל שעליו ברך – במקרים אלו אין לברך על המאכל הנוסף; אך כאשר המאכל או המשקה הנוסף אינו מאותו מין ממש (כגון: מיני משקים שונים), אין הוא נפטר בברכת הראשון, אלא אם כן המאכל או המשקה הנוסף הובא כשעדיין נותר מהמין הראשון שהיה בשעת הברכה.

ברכה על מאכל אחד פוטרת מאכל אחר שברכתו זהה – ובתנאי שהמין שברך עליו, קודם בחשיבותו בברכה למין שרוצה לאכול כעת. אך אם ברך על המין הפחות בחשיבותו ולאחר מכן רוצה לאכול דבר הקודם לו בברכה (ולמשל: ברך על פרי פרוס ולאחר מכן רוצה לאכול שלם), ולא חשב מראש לפוטרו בברכה, נחלקו הפוסקים האם צריך לברך שוב, ועל כן לכתחילה יזהר לכוון בפירוש לפטור את המין החשוב יותר (אם עדיין אינו לפניו). ואם לא כיוון אף על פי כן לא יברך, כי ספק ברכות להקל.

לכתחילה טוב להיזהר ולחשוב תמיד כאשר מברך, שדעתו לפטור בברכתו את המאכלים שיביאו לפניו הזהים בברכתם. ואורח שהגישו לפניו מאכלים וברך, גם אם לא התכוון בפירוש שדעתו על כל מה שיביאו לפניו, מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו, ולכן אינו צריך לברך שוב. מי שברך והחל באכילתו, ולאחר מכן גמר בלבו שלא לאכול או לשתות – אם אחר כך נמלך בדעתו ורוצה לאכול עוד, עליו לשוב ולברך. וזאת אפילו במקרה שאוכל מאותו המין ממש שעליו ברך והיה לפניו בשעת הברכה (וי"א שאם רגיל להמלך ולאכול אי"צ לברך).

היו לפניו מאכלים שברכתם שווה, תיקנו חכמים שהברכה תיעשה על החשוב. אלא שאם אותו מאכל שדינו להקדימו עדיין אינו לפניו, אינו צריך להמתין לו. ואפילו היו לפניו שני המאכלים, אלא שאינו רוצה לאכול שניהם כי אם רק אחד מהם – יברך עליו, ואינו מחויב לאכול מהמאכל החשוב כדי לקיים את דין הקדימה.

היו לפניו מאכלים שברכתם שווה ורוצה לאכול משניהם, אלא שמצד סיבה כל שהיא חפץ להקדים אחד מהם – יכול להקדימו, ואינו מחויב לאכול כעת מהמאכל החשוב כדי לקיים את דין הקדימה. (וכפי שנהוג בליל אדר"ה לברך "העץ" על תפוח, אף אם יש לפניו פירות רימון או פירות נוספים משבעת המינים).

מי שהתחיל לברך על מאכל מסוים, ובעודו מברך הביאו לו מאכל אחר שדינו להקדימו – אף על פי שברכותיהם שוות – יאכל תחילה מהמאכל הראשון שעליו ברך. אלא שכתבו הפוסקים שאם אמנם החל בברכה אך עדיין לא הזכיר שם ה' ואז הביאו לפניו המין החשוב יותר, יפסיק ויתחיל שוב באמירת הברכה על דעת המאכל החשוב.

זמן תפילת מוסף מתחיל מיד אחר תפילת השחר. ואף אם התפלל שחרית בבוקר מיד שהגיע זמנה, יכול גם-כן להתפלל מוסף בעת ההיא, שזמן הקרבת המוסף מתחיל מיד אחר הקרבת תמיד של שחר. ומי שהתפלל מוסף קודם תפלת שחרית – יצא, אף שקרבן מוסף שהקריבו קודם תמיד של שחר פסול, מכל מקום, בתפילה לא החמירו כל-כך להצריכו לחזור כיוון שהתפלל בשעה הראויה להקרבה.

לכתחילה יש ליזהר (ואף בציבור), שיתחילו מוסף לא יאוחר מחצי שעה לאחר חצות היום. ואין לאחר תפילת מוסף יותר משבע שעות על היום – שהיא שעה לאחר חצות היום. אך אף על פי כן יוצא ידי חובתו גם אחרי שעה זו, מפני שזמנה כל היום. ואפילו אם כבר התפלל מנחה – חוזר ומתפלל מוסף. ואם שכח ולא התפלל אותה עד חשיכה – אין לה תשלומין. ואם לא התפלל מוסף עד סמוך לחשכה, ועדיין לא התפלל מנחה, ואין שהות להתפלל שתי התפילות קודם חשכה – יתפלל מנחה לבדה כיוון שהיא תדירה יותר, ואף שיפסיד בכך תפלת מוסף ואין לה השלמה.