הלכה יומית

נפסק להלכה שאין לתת מאכל למי שאינו מברך, משום "לפני-עיוור". עם-זאת כתבו הפוסקים שהטוב ביותר הוא לכבדו במאכל או משקה בפנייה אליו: "בבקשה, תאמר ברכה", ומן הסתם יתעורר מעצמו לברך. אולם אף במקרה שידוע כי הבקשה ממנו לברך תתקבל בכעס ובעלבון, מותר לתת לו, בכדי שלא לרחקו חלילה, וכן מותר להזמינו לאירועים במטרה לקרבו, וודאי שאין בזה "לפני-עיוור לא תתן מכשול" אלא אדרבה, הצלתו ממכשול.

על-אף איסור קריאת פסוקים מן המקרא בעל-פה, הכהן הגדול ביום הכיפורים היה קורא בבית-המקדש בספר ויקרא ובספר במדבר, כשאת הראשונה קרא מספר-התורה ואילו את השנייה בעל-פה, בכדי שלא להטריח את הציבור בהמתנה עד שיגללו את ספר-התורה. וכן נפסק להלכה שאין גוללים את ספר-התורה בציבור. כמו-כן כתבו הפוסקים שאין לגלול את ספר-התורה לאמצעו בכדי להקל את הגבהתו מפני טורח-הציבור שימתינו עד שיגמור לגלול, אלא אם אי-אפשר אחרת. במדה והוציאו מארון-הקודש ספר-תורה שאינו ממוקם בקריאה של אותו היום, דנו הפוסקים האם יש להחליפו בספר הנכון, ולמעשה במקרה זה יגללו את הספר שכבר הוצא למקום הקריאה, וכן כשישנו ספר אחד וקוראים שתי קריאות גוללים הספר, וימחלו הצבור על טרחתם מפאת כבוד ספר-התורה.

אף-על-פי שהלובש טלית צריך לבדקה קודם שיברך, מי שקראוהו לעלות לתורה, וצריך להתעטף בטלית רשאי ללבוש הטלית בלא בדיקתה וסומך על חזקת כשרותה מבדיקתה אתמול, משום טורח-הציבור הממתינים לו. כמו-כן מצינו כמה מנהגים בקריאת-התורה שמטרתם למנוע טורח-צבור, ולכן נוהגים שאין מוסיפים על מניין הקרואים לעלות לתורה בשחרית של שבת. יתירה מזו נפסק להלכה שעל-אף המצווה להקדים את הכהן לעלות לתורה, עם זאת, כשהכהן עומד בתפילה במקום שאינו רשאי להפסיק, אין ממתינים לו אלא מעלים ישראל במקומו, משום טורח-הציבור.

אמרו חכמים שיום הולדתו של משה-רבינו הוא ז' באדר, סביב תאריך זה התעורר ספק האם הוא באדר-ראשון או באדר-שני, והביא הרבי שההכרעה המקובלת היא שהוא בעיקר באדר-ראשון. ביום זה הורה הרבי להוסיף בשמחה של תורה ובשמחה של מצווה, בקשר עם הולדתו של מושיען של-ישראל. הוראה נוספת הורה הרבי בקשר עם-כך שביום זה כתב משה-רבינו שנים-עשר ספרי-תורה ונתנם לכל השבטים, ועוד ספר הניח בארון, כך שיום זה צריך להביא לחיזוק השליחות להגברת לימוד התורה מתוך קבלת-עול.

נאמר: "שמור את חודש האביב", ודרשו חכמים: "שמור אביב של תקופה". כלומר, עונת-האביב צריכה להיות בניסן, מפני שאז מבשילה התבואה. כיוון שאנו מונים את ימי החודש לפי הירח, שמסיים להקיף את כדור-הארץ פעם בשלושים יום, ואת ימי השנה מונים לפי השמש, המסיימת את היקפה פעם ב-365 ימים, כך שמידי שנה נוצר הפרש של 11 ימים, ובכדי לשמר את חג-הפסח בימי האביב נדרש כל מספר שנים להוסיף חודש אחד לשנה בכדי להשוות את מעגל השמש ומעגל הירח. חודש-העיבור נקבע לחודש-אדר משום סמיכותו לחודש-האביב.

מספר שנים לאחר שהקים הרבי את ארגון "צבאות השם" לילדים, הורה הרבי שכל ילד יהפוך את חדרו הפרטי ל"מקדש מעט". לשם-כך עורר הרבי שלכל ילד יהיה בחדרו הפרטי קופת צדקה אישית משלו, עליה יהיה כתוב "לה' הארץ ומלואה" וכן את שמו, תוך השתדלות לקבוע את קופת הצדקה בקיר החדר, על מנת שהקירות של החדר עצמם יהפכו גם הם לחלק מחפץ של קדושה. וכן להניח בחדר ספרי קודש פרטיים של הילד, כגון חומש וסידור תפילה, כששמו של הילד רשום עליהם.

היות וחודש-אדר לעיתים מעובר דנו חכמים בשאלה "אדר-הראשון תוספת או אדר-השני", כלומר איזה מבין שני החודשים נחשב לעיקר, ואיזה נחשב לתוספת. והסיקו הראשונים שאדר-ראשון הוא חודש-העיבור, וחודש-אדר העיקרי הוא אדר-שני, ואכן למעשה חודש זה חודש-אדר לעניין מצוות פורים וארבע-פרשיות. אלא שנחלקו הראשונים במקרה שאדם כותב או אומר אדר לאיזה אדר מתכוון. ויש שכתבו לעניין נדרים שנדר אדם עד אדר, וכן כשכתב בשטרות אדר סתם ולא פירש לאיזה אדר כיוון, מקיימים את דבריו כמי שאמר אדר-ראשון. ולהלכה הובא בשלחן-ערוך שסתם אדר הוא אדר-ראשון, אלא שהוזכרה אף דעת הרמב"ם הסובר שסתם אדר הוא אדר שני, וביארו הפוסקים שכוונתו לחוש אף לדעה זו, ולכן יש לומר במפורש לאיזה אדר מתכוון, וכן כשמברכים חודש-אדר בשנה-מעוברת יש לומר בפירוש אדר-ראשון או אדר-שני.

הוראות נוספות הורה הרבי בקשר לעשיית חדרם של הילדים כ"מקדש-מעט", בין היתר עורר הרבי כי יש להניח את חפצי הקודש במקום בולט בחדרו של הילד בכדי שיזכירו לו להשתמש בהם, וכן על-מנת לעורר את תשומת לבם של חברי הילד הבאים לבקרו, ובכך לגרום שאף הם ינהגו זאת בחדרם הפרטי. הרבי אף הוסיף שהוראה זו שייכת לכל ילד, אפילו לתינוקות בני יומם על ידי שתולים בסמיכות אליהם "שיר המעלות", וכן להניח בחדרם את ספרי הקודש וקופת הצדקה, ולדאוג שאחד מבני המשפחה ילמד בחדרו בכל יום מתוך ספריו לזכותו, יתפלל בסידורו האישי ואף ייתן לצדקה בקופתו הפרטית שבחדרו.

מחמת הספק שישנו איזה מבין שני חודשי אדר מתכוונים כשאומרים אדר, כתבו הפוסקים שמי שקיבל על עצמו הידור מסויים או לחלק סכום כסף לצדקה בחודש אדר, יעשה זאת באדר-ראשון משום שזריזים מקדימים למצוות ושלא לעכב את המצווה. ואם קיבל על עצמו הידור הכולל הימנעות מדבר מסויים, אם הוא דבר שאינו כרוך בטרחה (לא לטייל וכדומה), יקיים החלטתו בשני החודשים, אך אם הדבר עולה לו בטורח (כתענית וכדומה) יקיימנו רק באדר-שני.

כיוון שעל פי הוראת הרבי ספרי הקודש צריכים להיות בתוך חדר הילדים ממש, לכן יש להקפיד על כבודם של הספרים ותשמישי הקדושה המצויים בו. משום כך בחדרים בהם מחליפים חיתולים לתינוקות או שהם מתלבשים בהם וכדומה בקביעות, יש להניח את ספרי הקודש ותשמישי הקדושה במקום שמוגדר מבחינה הלכתית כרשות נפרדת, שבה יכולים הספרים להיות גלויים ללא חשש. ולדוגמא: בתוך שידה שגובהה מעל עשרה טפחים (כ-80 ס"מ), וכן ניתן להניחם בארון שהנפח שלו יותר מ-40 סאה (=48X48 ס"מ ובגובה 114 ס"מ).

אודות הגעתם של נערים ונערות למצוות, כאשר נולדו בחודש אדר שבשנת הולדתם היא פשוטה ושנת הגיעם לגיל היא שנה מעוברת, דנו הפוסקים באיזה אדר הוא ולכן לחומרא יש לחוש לשניהם. ולענין יום הולדת הורה הרבי שמכיוון שמדובר בעניין של מנהג, ראוי לנהוג מנהגי יום הולדת בשני החודשים. אולם מי שנולד בשנה מעוברת, חל יום הולדתו בחודש שנולד בו אדר ראשון או שני.

במידה ואין אפשרות בחדר לעשות רשות נפרדת עבור הספרים ע"י התקנת שידה בגובה הדרוש מבחינה הלכתית, ניתן להחזיק את הספרים בחדר כאשר מכסים אותם בשני כיסויים. וכתבו הפוסקים שכיסוי שנכפל, כגון בגד מקופל, נחשב כשני כיסויים, וכן אם הכיסויים הם רק מלמעלה ומהצדדים אע״פ שמלמטה אינו מכוסה בפני עצמו אלא רק השולחן מכסהו – הרי זה נחשב למכוסה. אולם בגד שנתפר משני בדים, כגון ציפית לכרית נחשב ככיסוי אחד. וצריך שאחד מן הכיסויים יהיה אטום ולא שקוף, ואפילו כישנם כמה כיסויים שקופים הרי הם חשובים ככיסוי אחד.