הלכה יומית

נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", וביארו חכמים שמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו. אודות קיום מצווה זו בימינו דנו הפוסקים, והיו שהביאו להלכה את דעת הרא"ש, שביאר כי מטרת המצווה היא שיהיו בהישג יד ספרים בהם יוכל ללמוד תורה. ובדורות הראשונים היו אכן למדים מתוך ספרי תורה, אולם לאחר שהתחילו ללמוד מתוך ספרי קודש, מצווה זו מתקיימת בספרי קודש המודפסים. ועל כן ברכישת ספרי קודש מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה.

חייבו חכמים את החתן בשבעת ימי המשתה לאחר החתונה לשמוח עם אשתו, ולא יעשה מלאכה או משא ומתן, וכתבו הפוסקים שאף אם הכלה מוחלת על כך, אסור לו לעשות מלאכה בשבעת ימי השמחה, וכן הכלה לא תעשה מלאכה בימים אלו. ומלאכות המותרות ביום טוב מותרות לחתן ולכלה, דהיינו מלאכות שיש בהם צורך אוכל נפש, ובעת הצורך מותרים לכבס ולגהץ בגדיהם הנצרכים לימים אלו אם אינם יכולים להיעזר באחרים, ויש לחתן ולכלה להימנע מכל מלאכה המונעת אותם מהשמחה (ויש אומרים שאסור אפילו מלאכה קלה).

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אבל יש שהקלו בזה במקרה שלא היה קונה אותם לולא מעות המעשר. אך אם מפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש, ומאפשר לכל להשתמש בהם – ודאי הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

אמרו חכמים: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה .. והוא שבאו פנים חדשות". וביארו הראשונים שכיוון שבביאתם של ה'פנים-חדשות' מרבים בשמחה לכבודם, יש לברך את הברכות בכל פעם שבאים 'פנים-חדשות'. ובשבת אין צורך ב'פנים חדשות' כאמור "מזמור שיר ליום השבת" ודרשו חז"ל: "אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן", ואף בסעודת היום אין צורך ב'פנים חדשות', שכבוד יום השבת גדול מכבוד הלילה. אולם בסעודה שלישית נחלקו הפוסקים האם יש צורך ב'פנים-חדשות' בכדי לומר שבע ברכות.

אחת ממלאכות השבת הינה מלאכת "הוצאה", מלאכה זו נלמדה מכך שהוצאת התרומות למשכן מ'רשות היחיד' של כל אחד ואחד מישראל אל 'רשות הרבים' שבה עשו את המשכן, נקראת בתורה: "מלאכה לתרומת הקדש". הגדרת המלאכה היא העברת חפץ מרשות לרשות. וכיוון שהרגילות בכך כל ימות החול, מצווה על כל אדם שימשמש בבגדיו בערב שבת סמוך לחשיכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת. ואף בשבת עצמה אסור להחזיק חפץ בחיקו או בכיס בגדיו, שמא ישכח שהחפץ עליו ויצא עמו לרשות הרבים, אך טלטול החפץ בידו בבית מותר, כיוון שכשרואה את החפץ בידיו ודאי לא ישכח ויוציאנו לרשות הרבים.

על יום השבת נאמר "שבוּ איש תחתיו" ולמדו מפסוק זה שאין לטלטל ברשות הרבים אלא כמדת "תחתיו" כלומר, כמדת אורך גופו שהוא ג' אמות, ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו, ועל כן מותר להעביר חפץ תוך ד' אמותיו, אך אסור לו לצאת מתוכם כשהחפץ בידיו. כמו כן נפסק להלכה שלאחר טבילה בשבת יש לוודא שלא נותרו על גופו מים שמא יעבירם ד' אמות בעת הליכתו. עם זאת כאשר יורד גשם שוטף אין מניעה לצאת לדרך אף שסוחב עמו את מי הגשמים, כיוון שבאופן זה לא גזרו חכמים על טלטולם של המים.

קטן היודע ללכת ברגליו מותר להחזיקו בידיו ולעזור לו ללכת ברשות הרבים, ובלבד שלא יגביהנו ולא יגררנו אלא יגביה הקטן רגל רגל, ואם נעצר ולא רוצה ללכת, בלית ברירה מותר לשאתו פחות פחות מארבע אמות, אך להכניסו לבית אסור. ובמקום הצורך יש מקום להתיר (ע"פ בירור עם רב) לטלטל את הקטן בעגלתו בכרמלית ע"י נכרי. ובאם הקטן כבר יודע ללכת בעצמו והוא בריא, אף ברה"ר יש מקום להתיר לטלטלו ע"י נכרי במקום צורך גדול או לצורך מצוה.

במקום פיקוח נפש, מותר להביא את הילד לרופא בכל אופן, גם אם אינו יודע ללכת לבדו, ואף מותר להוציאו לרשות הרבים גמורה ככל פיקוח נפש שדוחה את השבת. אך על מי שלוקח את הילד יש לשים לב, שבשעה שישאנו, לא יחזיק הילד בידו או בכיסו דבר שאין לו כל צורך בו לרפואתו. ואם הילד פצוע או מבוהל, מותר לתת לילד להחזיק צעצוע בידו להרגעתו. כאשר הילד אינו במצב של פיקוח נפש אבל צריך להביאו אל הרופא, אם הוא יודע ללכת אלא שקשה עליו ההליכה, מותר לשאת אותו גם ברשות הרבים גמורה, ואילו בכרמלית אפשר להקל ולשאת גם תינוק שאינו יודע ללכת לבדו.

אודות ברית מילה בשבת, כותב אדמו"ר הזקן, שאסור להביא את התינוק לברית דרך רשות הרבים גמורה, או אפילו דרך מקום שאיסור הטלטול שם הוא רק מד"ס, למרות שהוא לצורך מצווה, אך אם אינו רשות הרבים גמורה מותר לומר לנכרי להביאו, כיוון שאיסור אמירה לנכרי הוא דרבנן ואף רשות הרבים שאינה גמורה היא דרבנן, והרי הדבר מוגדר כ"שבות דשבות" וחכמים לא גזרו לאסור זאת במקום מצווה.

כאשר משפחה יוצאת להתארח בשבת אסור להורי התינוק להורות למטפלת נכרית שתיקח את הילד רק למען ההורים. אולם בעת צורך גדול כגון לצורך עריכת ליל הסדר מרכזי וכדומה שמחויבים הורי הילד לצאת ובשום אופן לא יוכל הילד להישאר עם המטפלת, יש מקום להקל בכך. ולמעשה, בכדי שלא יבואו על ידי זה לזילותא דשבת חלילה, לכן בעת הצורך ייוועצו עם רב מורה הוראה ויתנהגו כהוראתו.

מהלכות דרך-ארץ, שבעת בציעת הפת לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר-עין ולא גדולה יותר מכביצה, מפני שנראה הוא כרעבתן, אבל בשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. אבל אם אוכל עם בני ביתו או אורחים מצוה מן-המובחר לבצוע פרוסה גדולה שיתן ממנה לכל הסועדים. ולא יתן הבוצע פרוסה בידי הסועדים שזהו מנהג אבלות ר"ל, אלא יניח את הפרוסה על השולחן לפני כל אחד מהסועדים, והם נוטלים מן השולחן.

לא ינגוס אדם מדבר מאכל, ויניח החלק שנשאר על השולחן כאשר סועד עם אנשים אחרים, כיוון שיתכן שמאוס בעיני הסועדים לראות את סימני הנשיכה על המאכל. ומנהג דרך ארץ להקפיד תמיד שלא לנשוך את המאכל, אלא לחתוך ממנו ואוכלים את החתיכות. ויש המקפידים על כך אפילו בדברים שדרך העולם לאכלם בנשיכה (כגון פיתה עם פלאפל). ואף לא יאסוף פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים נטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם.