הלכה יומית

את ברכות 'שבע ברכות' מברכים רק בעשרה וניתן להחשיב את החתן מן המניין, ובאם התחילו לברך בעשרה ויצאו מקצתם באמצע הברכות אך נשארו לפחות ששה אנשים יכולים לסיים הברכות. ולכתחילה על כל המשתתפים בסעודת שבע ברכות להישאר עד לאחר אמירת הברכות, אולם מי שיודע שיצטרך לעזוב לפני ה'שבע ברכות', הרי זה כאילו התנה מראש שאינו מתכוון להצטרף לקביעות עם המסובים, ובכך לא מתחייב בזימון ובברכת שבע ברכות.

בסיום הסעודות הנערכות בשבעת הימים שלאחר החופה, מברכים 'שבע ברכות' לאחר ברכת המזון. שבעה ימים אלו אינם נמנים "מעת לעת", אלא יום החופה נחשב ליום אחד, ו"מקצת היום – ככולו", כשהלילה שלאחריו נחשב כבר ליום השני. השעה הקובעת לעניין זה היא שעת הקידושין (מסירת הטבעת מהחתן לידי הכלה), באם הקידושין היו לאחר צאת הכוכבים, נחשב היום שאחר החופה כיום הראשון וממנו מונים את ימי המשתה, ואם היו בבין השמשות, שזמן זה הוא ספק יום ספק לילה, מונים את שבעת הימים מהיום החולף, משום ש"ספק ברכות – להקל".

מבואר בגמרא שכל השמנים כשרים לנר חנוכה, אפילו כאלו הפסולים להדלקת נר שבת. אלא שככל שהנר מאיר יפה יותר, כך הוא מהודר יותר, כיוון שמתפרסם בו הנס יותר, ולכן מהדרים להדליק בשמן זית, מפני שאורו צלול, ובנוסף לכך יש בו זכר לנס פך השמן. ואם אין לו שמן זית ישתמש בשמנים אחרים שאורם זך וצלול, ואם אין לו שמן כלל ידליק בנר של שעוה. ולכתחילה טוב להשתמש בשמן כשר. כמו כן יש להימנע מלהשתמש בשמן או בנר שהיה מונח תחת מטה כאשר ישן עליה אדם.

יש להקפיד שהנרות ידלקו לפחות 50 דקות, ולכן לפני ההדלקה יש ליצוק די שמן בנרות כך שיוכלו לדלוק 50 דקות, באופן שהנרות ידלקו חצי שעה אחר צאת הכוכבים, אלא שלמעשה גם כשמדליק אחר צאת הכוכבים ראוי לתת בנרות שמן בכמות שידלקו לפחות 50 דקות. בערב שבת יש לתת בנרות לפני ההדלקה די שמן כך שיוכלו לדלוק חצי שעה אחרי צאת הכוכבים. ואם אחר שהדליק את הנרות הבחין שאין בהן מספיק שמן, יכבה את הנר, יוסיף שמן, וידליק שוב ללא ברכה, או יאמר לחברו לעשות זאת בשבילו אם כבר קיבל עליו שבת.

אודות ברית מילה בשבת, כותב אדמו"ר הזקן, שאסור להביא את התינוק לברית דרך רשות הרבים גמורה, או אפילו דרך מקום שאיסור הטלטול שם הוא רק מד"ס, למרות שהוא לצורך מצווה, אך אם אינו רשות הרבים גמורה מותר לומר לנכרי להביאו, כיוון שאיסור אמירה לנכרי הוא דרבנן ואף רשות הרבים שאינה גמורה היא דרבנן, והרי הדבר מוגדר כ"שבות דשבות" וחכמים לא גזרו לאסור זאת במקום מצווה.

כאשר משפחה יוצאת להתארח בשבת אסור להורי התינוק להורות למטפלת נכרית שתיקח את הילד רק למען ההורים. אולם בעת צורך גדול כגון לצורך עריכת ליל הסדר מרכזי וכדומה שמחויבים הורי הילד לצאת ובשום אופן לא יוכל הילד להישאר עם המטפלת, יש מקום להקל בכך. ולמעשה, בכדי שלא יבואו על ידי זה לזילותא דשבת חלילה, לכן בעת הצורך ייוועצו עם רב מורה הוראה ויתנהגו כהוראתו.

מהלכות דרך-ארץ, שבעת בציעת הפת לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר-עין ולא גדולה יותר מכביצה, מפני שנראה הוא כרעבתן, אבל בשבת מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. אבל אם אוכל עם בני ביתו או אורחים מצוה מן-המובחר לבצוע פרוסה גדולה שיתן ממנה לכל הסועדים. ולא יתן הבוצע פרוסה בידי הסועדים שזהו מנהג אבלות ר"ל, אלא יניח את הפרוסה על השולחן לפני כל אחד מהסועדים, והם נוטלים מן השולחן.

לא ינגוס אדם מדבר מאכל, ויניח החלק שנשאר על השולחן כאשר סועד עם אנשים אחרים, כיוון שיתכן שמאוס בעיני הסועדים לראות את סימני הנשיכה על המאכל. ומנהג דרך ארץ להקפיד תמיד שלא לנשוך את המאכל, אלא לחתוך ממנו ואוכלים את החתיכות. ויש המקפידים על כך אפילו בדברים שדרך העולם לאכלם בנשיכה (כגון פיתה עם פלאפל). ואף לא יאסוף פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים נטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם.

אודות המאפים שברכתם "מזונות" ונפסק להלכה שזהו בתנאי שלא אכל מהם כשיעור של קביעות סעודה (כ-230 גר'), אך אם אכל כקביעות סעודה מתחייב הוא בברכת "המוציא", כתבו הפוסקים שכאשר הוא מתכוון לאכול ממאפים אלו יותר משיעור קביעות סעודה עליו ליטול ידיים תחלה ולברך המוציא. כמו כן לא יועיל שיחלק את האכילות על ידי ברכת על המחיה על האכילה הראשונה, כל עוד הוא בתווך הזמן של עיכול המזון (ומתכונן לאכול גם באכילה השניה שיעור של קביעות סעודה), כיוון שנחשב הדבר כאכילה אחת גם אם ברך ברכה אחרונה בין האכילה הראשונה לשנייה.

נפסק להלכה שאין לשתות את הכוס בבת-אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן, והשותה בשלשה פעמים הרי הוא מגסי הרוח, אלא דרך-ארץ לשתות את הכוס בהפסקה קלה (ע "י שמוריד הכוס מפיו) ואחר כך לחזור ולשתותו (חוץ מכוס גדולה מאד שמותר לשתותה ביותר פעמים וכן בכוס קטנה מאד שניתן לשתותה בבת אחת). ויש שכתבו שכל האמור הוא בשתיית יין או משקאות העשויים לכבוד ולתענוג, אך בשתיית מים ניתן לשתות אפילו כוס גדולה בבת אחת. ולגבי שתיית כוס היין בקידוש ובהבדלה לא נאמרה הקפדה זו, ואדרבה יש מצווה לשתותה בבת אחת.

לגבי מוצרים שברכתם "מזונות" המוגשים בתוך הסעודה, כתבו הפוסקים לחלק בין הסוגים השונים; מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכן עיסה הממולאת עם מיני מתיקה וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגישם לאחר ברכת-המזון ובפרט בשבת, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרז"ש דווארקין ע"ה.

בין הדברים שמתישים גופו של אדם, מנו חכמים את האכילה והשתיה מעומד, ואכן כתבו הפוסקים שיש לאכול ולשתות בישיבה ולא לעמוד עד לאחר (שעובר הזמן שלוקח) שיברך ברכה אחרונה. ואף שיש שהקלו בכך ואמרו שכיום אין הדבר משפיע על הגוף כבימי חכמי הגמרא כיון שהגופים השתנו, עם זאת כתבו פוסקים רבים להקפיד לאכול ולשתות בישיבה דווקא וכן מובא שהאר"י ז"ל הקפיד על כן, ובפרט יש להקפיד על כוס של קידוש והבדלה שלא לשתותו בעמידה אלא לשבת ולשתותו (אבל יי"ש אפשר לשתות בעמידה ובפרט בזמן מגיפה).