עש"ק פרשת בלק ה'תשפ"א

תחילת התענית בארבע התעניות היא בזמן עלות השחר. מי שהלך לישון שינת קבע בלילה שלפני התענית, והיה בדעתו לקום ולאכול לפני עלות השחר – מותר לאכול. אך אם לא תכנן לאכול, וקרה שהתעורר ורוצה לשתות, מותר לשתות ללא חשש, אך לגבי אכילה לכתחילה צריך שיהיה בדעתו לאכול עד עלות השחר.

לגבי רחיצת-הפה דנו הפוסקים האם מותרת בימי-תענית ציבור, שכן עקרונית התירו בתעניות לטעום דבר-מה ולפלטו מיד, ולכן יש שהתירו בכל התעניות -חוץ מיום הכיפורים ותשעה-באב- לרחוץ הפה ולפלוט תוך הקפדה וזהירות שלא לשתות מן המים. אלא שלמעשה נוהגים לכתחילה שאין רוחצים את הפה בימי-תענית ציבור, ולכן בשונה מכל יום, בימי-תענית ציבור אין רוחצים את הפה לפני אמירת ברכות-השחר. אבל במקום צער כגון הסובלים מריח הפה ניתן לגרגר מי פה.

כתבו הפוסקים כי בליעת רוק לבדה (מבלי מים) מותרת בימי התעניות, ובטעם הדבר כתבו שזהו משום שהוא נחשב כמשקה שאינו ראוי לשתייה. ורק לגבי יום הכיפורים יש שכתבו לאסור, מכיוון שגם משקים שאינם ראויים לשתייה אסורים מעיקר הדין בשתייה ביום הכיפורים, אבל לדעת אדה"ז מותר.

בתפילת שחרית רק השליח ציבור אומר 'עננו' בחזרת הש"ץ בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו', ואם שכח אומרה בברכת 'שמע קולנו' לפני המילים 'כי אתה שומע', וחותם את הברכה 'ברוך אתה ה' העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח לאמרה גם שם – יאמר אותה כברכה בפני עצמה, אחר 'שים שלום'. בתפילת מנחה אומרים 'עננו' בשומע תפילה, ובחזרת הש"ץ אומר הש"ץ 'עננו' בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. יחיד ששכח לומר 'עננו' בתפילתו – יאמרו אחר 'אלקי נצור', לפני 'יהיו לרצון' השני, ללא חתימה. לא נזכר עד אחר שסיים תפילתו – לא יחזור.

קריאת התורה קוראים "ויחל משה" לשלושה קרואים, גם אם ישנם רק שלושה שמתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. ואם קראוהו לעלות וצר לו להודיע שאינו מתענה מפני חילול ה' – יעלה. בקריאת הפסוקים 'שוב מחרון אפך', 'ה' ה' א-ל רחום' ו'וסלחת לעוננו' – אומר תחילה הציבור בקול רם, והבעל קורא אחריהם . העולה לתורה, יתחיל לאמרם עם הציבור וישתדל לגמרם יחד עם הבעל קורא.

אמרו חכמים: "אגרא-דתעניתא צדקתא", כלומר שעיקר השכר שמקבל האדם על התענית הוא תמורת הצדקה שמפרנס בה את העניים במוצאי הצום. ומבאר המהרש"א שכיוון שכתוצאה מהתענית חסך אדם כסף בכך שלא קנה מוצרי אכילה לסעודתו, לכן יש לתת את סכום עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול לצדקה, בכדי שלא יהנה מן הצום. נהגו לתת את כספי "אגרא-דתעניתא" לפני תפלת המנחה, כנרמז בהפטרת הצום "שמרו משפט ועשו צדקה", בהזדמנויות רבות עורר הרבי על חשיבות המנהג, וכי ביום התענית יש להרבות בנתינת הצדקה הן בכמות, והן באיכות. כמו כן מעורר הרבי על המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על פי המשנה, לומר דברי כיבושין ביום התענית לאחר תפילת מנחה.