איטר יד, הכותב בימין, ורוב שימושו ביד שמאל – על איזה יד יניח תפלין?

אמרו חכמים: “תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמיש קדושה כמו תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמיש מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותו, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. אחת הדוגמאות לכך היא הלולב, שלאחר החג מעיקר הדין מותר לזרקו. אלא שעם זאת כתבו הפוסקים שאין לזרקם דרך בזיון והמחמיר תבוא עליו ברכה. וראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.

חכמים תקנו להזכיר גשמים בברכות השבח של ה' בתחילת תפלת שמונה עשרה. הזכרה זו היא "ריצוי שאלה"; כלומר, החל משמיני עצרת – לפני שמבקשים מה' את הגשם, יש להללו תחלה ולהזכיר את שבחו שהוא מוריד הגשם. והנהיגו להוסיף ולומר אף "משיב הרוח" בהזכרת שבח זה בימות החורף, למרות שהרוחות נושבות בקביעות, יש שבח באמירה זו מפני שהם מנגבים את האדמה הלחה בחורף. מי שטעה ואמר "מוריד הטל" במקום לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", אינו חוזר, משום שהזכיר את שבחו של ה' בהורדת הטל, שהתבואה מתברכת על ידו. ואם לא הזכיר גשם ולא טל והתחיל "אתה קדוש" – חוזר לראש התפלה.

בנביא יחזקאל מתוארת נבואה שהקב"ה אומר לו שאשתו הולכת למות, וצווהו שלא ינהג במנהגים המקובלים באבלות, מכך למדו חכמים חלק ממנהגי אבלות. איסור למוד התורה לאבל נלמד אף הוא מנבואה זו שנאמר לו "האנק דום". טעם נוסף לאיסור זה הוא מפני שדברי התורה "משמחי לב" ולכן לאבל אסור ללמוד תורה. למעשה, נהוג להקל בלימוד פנימיות התורה לאבל וכן בתשעה באב. ומובא בשם ר' הלל מפאריטש הטעם על כך – משום שאמרו חכמים שאין מוסרים רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו, ובזמן האבלות אדם האבל עונה על הגדרה זו.

כל אב מצווה לחנך את בניו בקיום המצוות, על מנת שיתרגלו בקיום כל המצוות המעשיות בטרם הגיעם לעול המצוות. גיל החינוך במצוות הוא ממתי שהילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. לפני גיל זה אין על הילד כל חיוב, ואעפ"כ אמרו חכמים שאסור לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, בכל זאת אסור לתת לו מאכל שאינו כשר. אבל קודם הקידוש אין לענות את הילד, כי כשהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, אסור לענותו.

אודות טהרת כלי מדין נאמר "את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת .. תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא". מכך למדו חכמים שמעבר להגעלת כלי המתכות יש גם להטבילם. הגמרא מוסיפה שאף כלי זכוכית טעונים טבילה, ומנמקת זאת בכך שכשם שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת. לגבי כלי פלסטיק, כתבו הפוסקים שאינם צריכים טבילה, אולם יש מחמירים ומצריכים טבילה, ונימוקם הוא שניתן משום שניתן להתיכם ולשחזרם כמו כלי זכוכית. למעשה ראוי להחמיר להטביל אף את כלי הפלסטיק, אך ללא ברכה.