מי שטעה ואמר "מוריד הטל" כיצד ינהג?

מנהג ישראל לשמוח בשמחת-תורה, יותר משמחת בית השואבה, ויותר משמחת יום טוב. וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוסיף וגילה בשם אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שצריכים לייקר במאוד את השעות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה. שכן, בכל רגע ניתן לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה הוא על ידי הריקודים. אָבֵל ר"ל, בשנת האבילות על אביו או אמו, אינו נוטל ספר-תורה בזמן ההקפות, אלא אם כן הולך אתו עוד מישהו.

האריז"ל היה נוהג לערוך הקפות במוצאי שמחת תורה. על יסוד הנהגה זו, נהגו בכך הנוהגים על פי המקובלים לערוך הקפות שניות במוצאי החג, בהוצאת ספרי תורה עם כל פרטי המנהגים כפי שעורכים את ההקפות בלילה הראשון. הרבי הרחיב וביסס מנהג זה בארץ ישראל, ושלח מברקים מיוחדים למשתתפים בהקפות שניות.

נפסק להלכה שארבעת המינים מוקצים למצוותם, וכל שבעת הימים אסור להשתמש בהם לשימושם הרגיל, לפיכך, גם לאחר שקיים אדם מצוות נטילת לולב בהושענא רבה, אסור לאכול מאתרוגו ואסור להריח בהדסו. ומשעה שיסתיים היום השביעי יפקע מהם האיסור, והרי הם מותרים באכילה והנאה.

הלולב ומיניו אינם צריכים גניזה לאחר זמן מצוותם, שכן אמרו חכמים: "תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמישי קדושה כמו תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמישי מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותם, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. ועל כן גם הלולב ומניו לאחר שסיים מצוותו בימי החג מעיקר הדין מותר לזרקם. אבל לא יניחם באשפה מטונפת או במקום שהכל דורכים עליהם, שהואיל ונעשתה בהם מצווה, אסור לבזותם.

על פי דברי הגמרא: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, כתבו הפוסקים שראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.