מפני מה לא מטילים ציציות בחליפות?

נאמר: ”כי תצור אל עיר . . לא תשחית את עצה“. התורה מהזהירה שלא להשחית עצי מאכל ופירותיהם. חז"ל אף הרחיבו את האיסור וכתבו שהוא חל על כל הדברים המועילים. אלא שבעת הצורך הותרה השחתה, כפי שכתבו הפוסקים כדוגמא את שבירת הכוס תחת החופה – שאין בה משום איסור "בל תשחית". ודנו הפוסקים לגבי קיום מנהג עתיק בל"ג בעומר להדליק מדורות לכבוד רשב"י ולהשליך לתוכן בגדים. היו מן הפוסקים שהתנגדו למנהג זה מטעם איסור "בל תשחית", אולם היו שהתירו זאת משום שלכבודו של רשב"י זהו גם כהשחתה לצורך. ולמעשה יש להקפיד להימנע מכל מעשה השחתה מעבר למדורות עצמן.

בהלכה הקודמת התבאר שכשארבע הכנפות הינם מלפניו יש פוסקים הפוטרים מציצית; אך דנו הפוסקים אודות חליפה הפתוחה לשניים בחלקה האחורי כך שיש לה ארבע כנפות שניים לפניה ושניים לאחריה, יש שכתבו שאינה חייבת בציצית כיוון שחליפה היא בגד שנועד לעטוף את הגוף ואינה כבגד פשוט שנלבש לפניו ולאחריו, אבל היתר זה לא הביאו אדמוה"ז להלכה. והטעם שלא מקפידים על כך, הוא מפני שאינו פתוח ברובו. אולם יש שכתבו שטוב יותר להקפיד שאחת הכנפות תהיה מעוגלת כך שיהיו רק שלוש כנפות מרובעות ובכך יכול ללבוש חליפה זו ללא כל חשש, משום שאינה חייבת בציצית.

בספירת העומר נאמר "תמימות", ויש הסוברים שאם לא ספר בחלק מהימים כראוי, אינו יכול להמשיך לספור כהלכה. מכך התעורר דיון לגבי קטן שנעשה "בר-מצווה" בימי הספירה, האם ימשיך לספור בברכה, שהרי הימים שספר תחלה לא היו באותה דרגת חיוב, וחסר לו כעת ב"תמימות". ולמעשה, רוב הפוסקים סוברים שימשיך לברך. והטעם לכך כיוון שגם מתחילה ספר את הימים על פי התורה, לכן הימים הקודמים נחשבים לו כ"תמימות". ומטעם זה כשיבוא משיח באמצע הספירה, אף שאז החיוב לספור יהיה מדאורייתא נמשיך לספור בברכה למרות שכיום ספירת העומר היא מדרבנן.

מטעמי שמירה מן המזיקים, הזהירו חכמים ואמרו: "אסור לישן בבית יחידי", ויש מן האחרונים שהביאו זאת להלכה וכתבו שאף כיום שהחשש מפני המזיקים אינו מצוי כל כך, עדיין אין לישון יחידי בבית. אלא שלמעשה כותב אדמוה"ז שההקפדה על האיסר לישון בבית יחידי תקף רק במקרה שהבית חשוך, אולם אם הבית מואר ואפילו מאור קלוש, יכול לישן בו ואפילו לכתחילה. ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שינת אדם יחיד בחדר, האם עליו לחשוש, ולמעשה כתבו כמה פוסקים שאין לחשוש ללון יחידי בחדר.

נאמר: "זכור את יום השבת'", ונאמר "שמור את יום השבת" ודרשו חכמים שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וכיוון שהנשים מוזהרות להישמר מעשיית מלאכה בשבת, הרי הן מוזהרות גם בזכירתו, בקידוש היום. וביארו הראשונים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכתבו הפוסקים האחרונים, שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובה דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר שהתפלל הנו מדרבנן. כתבו האחרונים שאף שאשה שלא התפללה בליל שבת חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציא ידי חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, חיובו הוא מדרבנן, יכולה היא לצאת יד"ח בקידוש הבעל, ובפרט שכבר הדליקה נרות והזכירה בכך את קדושת השבת.