גאולה ומשיח

האמונה בביאת המשיח איננה רק שיבוא בזמן שיבוא, אלא להאמין ולבטוח בביאתו המיידית.

הרב פנחס קדיש

מורה-צדק ורב בית הכנסת, רחובות וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בזמן הגאולה החג יתחיל מהערב כמו כל חג, במהרה בימינו ממש!

הרב פנחס קדיש

מורה-צדק ורב בית הכנסת, רחובות וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה יום טוב תענית ציבור

בעת התגלות משיח יש לברך שתי ברכות: חכם הרזים ושהחיינו. אלו הברכות שיברכו על ראיית מלך המשיח עצמו, אך יתכן שיברכו ברכות אחרות על הגאולה ותחיית המתים.

הרב שמעון פרבר

הרב שמעון פרבר // לדף הרב

גאולה ברכות

מצות התפילה ודאי תישאר. רק שהתפילה תהיה בעיקר שבח והודאה על כל הטוב, ולדוגמא: במקום את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, יאמרו נודה לך על שהצמחת קרן דוד.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה תפילה נוסח התפילה

על אף היות השמחה עיקר כה גדול בקיום התורה והמצוות, למדונו חז"ל כי בזמן הגלות יש להיזהר משמחה יתרה 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'. נחלקו הראשונים בטעם וגדר האיסור - רבינו יונה מבאר כי האיסור לשמוח הוא מפני שהשמחה מענייני העולם מרגילה את האדם שישכח את קיום המצוות, לכן שמחה על הניסים והנפלאות שעושה עמנו הקב"ה איננה בכלל האיסור כיוון שמטרת השמחה אינה בעבור 'יום טוב' אלא בעבור ה' לפרסם את כל הגדולות ואת כל הנוראות שהוא עושה עמנו. בפרישה ביאר כי לרבינו יונה גם בימות המשיח תהיה אסורה שמחה סתמית השמחה אז תהיה על הניסים שעשה הקב"ה לנו, שמחה כזו מותרת אף בזמן הגלות. אך הרא"ה ובשטה מקובצת כתבו כי אמנם האיסור לשמוח הוא שמא יגבר עליו יצר הרע מתוך השחוק, אך בימות המשיח כיוון שיתבטל היצר הרע יותר השחוק והשמחה. הרי"ף ועוד כתבו כי האיסור לשמוח איננו כחשש מהיצר הרע כיון שהשמחה עצמה היא דבר חשוב וטוב, אלא הוא מחמת הגלות, כיוון שכך בימות המשיח יהיה מותר וצריך לשמוח. בעיון יעקב – מבאר כי כיום האיסור הוא להיות בשמחה שלימה, ולעתיד לבא תהיה השמחה שלימה. בתורת החסידות מבואר כי הטעם לכך שנצטווינו עבדו את ה' ביראה, הוא מפני שהשמחה רצויה רק כאשר השמחה איננה במורגש – היינו שאין האדם מרגיש כי לו טוב כי הוא שמח והוא מתענג ואז 'ישותו' מתגדלת מחמת השמחה, אז לא רק שאין השכינה שורה אלא הוא אף יכול ליפול לרע ח"ו. לכך בנוסף לשמחה צריכה להיות יראה המביאה לידי ביטול לה' ואז השמחה היא מתוך ביטול היינו שהיא שמחה פשוטה על אלוקות בלא שמרגיש את עצמו כלל - הוא שוכח מעצמו לגמרי. לכן כיום העבודה העיקרית היא הביטול והיראה כשבתוכה מלובשת השמחה. לעתיד לבא תהיה השמחה עיקר כיוון שאז גם הישות עצמה תהיה בביטול וכן גם כשתהיה שמחה במורגש היא לא תהיה סתירה לביטול. זאת היא גם הסיבה שלעתיד לבא הגוף יהיה ניזון מרוחניות כיוון שגם היש הגשמי יהיה בטל בעצם לאלוקות. כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א אומר כי בימינו אלה כבר אפשר לעבוד את ה' בשמחה גלויה מתוך ביטול ללא חשש.

הרב משה קורנווייץ

רב קהילת חב"ד, רמת בית שמש ד', וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
יש הסוברים שאף המעלה הרוחנית של הצום נדחית ליום ראשון, ועל-כן אף בביאת משיח ידחה המועד, אך הרבי מלך המשיח מסביר שכאשר נדחה הצום, נדחה רק העניין הבלתי רצוי שבו, אך מעלתו הגבוהה קיימת ואף ביתר שאת. וע"כ נראה שבביאת המשיח הצום ישאר בתאריך המקורי.
בהרחבה:
לדעת החתם סופר נראה שיחגגו את היום הזה בעשירי באב, ובלשונו "לכאורה קשה מדוע נאמר בפסוק "צום הרביעי וצום החמישי", ולא אמר בפשטות: "י"ז בתמוז ותשעה באב יהיו לששון ולשמחה"? אלא על כרחך שלא היום גורם את המועד לעתיד לבוא, אלא הצום גורם, ולכן כשיבנה בית המקדש ויחול יום התענית בשבת, יהיה יום הששון והמועד גם כן ביום ראשון שלמחרת, דהיינו ביום שהיו צמים בזמן הגלות".
אך מדברי הרבי מלך המשיח נראה שהחג יהיה תמיד בתשעה באב עצמו, כיון שהשבת דוחה רק את עניין הצום בלבד, אך לא את המעלה הרוחנית הנפלאה שביום זה. ובלשונו: "כאשר התענית חל להיות ביום השבת – נדחה רק עניין הצום, אך לא עניינו הטוב, ואדרבה: היות שכל שבת הוא יום רצון, "חמדת ימים אותו קראת", ומצוה לענגו וכו', וזהו יום הקשור עם הגאולה – הרי אז ה"עת רצון" שבתענית היא ביתר שאת וביתר עוז, ואזי התענית היא כ"יום טוב ויום ששון ושמחה", מעין ובדוגמת כפי שיהיה בימות המשיח".
ואם כן, גם היום טוב שיהיה בזמן הגאולה בתאריך זה, לא יידחה אלא יישאר ביום השבת תשעה באב.
(יש לציין, שבשיחת יו"ד מנחם-אב תנש"א, דיבר הרבי על מעלת יום זה שזהו זמן שבו נולד המשיח, ויל"ע).

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
לא, מכיון שכל המצב הזה – שאנחנו משתמשים בחכמות הגויים, הוא רק בחושך הגלות. אמנם בגאולה יחזרו כל החכמות לישראל, וידיעת דברים אלו תגיע מהתורה בעצמה.
בהרחבה:
בכדי לקיים את כל התורה והמצוות בשלימות ישנם כמה וכמה מצוות התלויות בידיעת חכמות אומות-העולם, לדוגמא: חשבון תקופות ומזלות בשביל קידוש החודש, ובשביל עיבור השנה.
אמנם עלינו לשים לב ולראות שחכמות אלו, הם לא חכמות השייכות לגויים ח"ו, אלא חכמות אלו מגיעות מהתורה ומחכמי ישראל. דוגמא לדבר: מסופר על רבי יהושע בן חנניה שלמד את זמן העיבור של נחש, מהפסוק בתורה בו נאמר על הנחש "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה".
אמנם יתכן שחכמה זו כמו שהיא אצל עם ישראל, קיימת במדוייק גם אצל הגויים, אך הרבי מלך המשיח שליט"א אומר שאופן לימוד החכמה אצל עם ישראל הוא אחר לגמרי מכמו שהגויים לומדים אותה: אצל יהודי מטרת לימוד החכמות החיצוניות הוא בשביל מטרה מסויימת – בשביל להבין וללמוד תורה, ולקיים את המצוות באופן המושלם.
לעומת זאת אצל הגויים – לימוד חכמות הללו הוא ללא שום מטרה ועניין אלא החכמה כמו שהיא עניין רעיוני.
אמנם, אנו למדים שלימוד החכמות חיצוניות כלל לא הגיע מהגויים – אלא מעם ישראל, ועל-כן העובדה שכיום אנחנו משתמשים בחכמות אלו כפי שהם מגיעות מהגויים, זהו רק מצד שאנו נמצאים בגלות ובחושך גדול, אך בגאולה האמיתית והשלימה נחזור ללמוד את החכמות הללו מן התורה, ולא נצטרך לילך ולחפש זאת במקומות אחרים.

בתמצות:
לא. אכן היו שרצו לומר שבכל פעם שיקריבו את קרבן המוסף בגאולה ישלימו את כל הקרבנות שהחסירו בגלות (לדוגמא: בראש-חודש יקריבו את של כל ראשי-החודשים), אך הרבי לא מקבל דעה זו מכיון שלא תתכן 'השלמה' על כל הקרבנות שבזמן הגלות.
בהרחבה:
בספר "בני יששכר" נאמר: "כתב הרב הקדוש הרמ"ע (רבי מנחם עזריה מפאנו) זכרונו לברכה ב'עשרה מאמרות' – שלעתיד לבוא במהרה בימינו נצטרך להקריב כל הקרבנות שהחסרנו כל ימי גלותנו, דהיינו, כשיגיע ראש חודש ניסן, נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ראשי חדשים של ניסן של כל ימי הגלות, וכן בשבתות למשל, בהגיע שבת פרשת נשא נצטרך להקריב כל קרבנות המוספין של כל ימי הגלות של שבתות אלו".
ה"בני יששכר" מוסיף ומבאר לפי זה את נוסח תפילת מוסף: "ובזה פירשנו בטוב טעם מה שאנו אומרים במוספין "ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב וכו'", "ואת מוסף יום ראש החודש הזה נעשה וכו'". הנה תיבת הזה אינה מובנת, ולפי דברי הקדוש הנ"ל, ידוקדק היטב שבאמת נעשה ונקריב מוסף השבת הזה וראש חודש הזה". עד כאן דברי ה"בני יששכר".
לפי זה יוצא שבגאולה נקריב את כל קרבנות המוסף בהם התחייבנו בזמן הגלות! אמנם היום אנו מקיימים "ונשלמה פרים שפתינו" על ידי תפילת מוסף, שאז כאילו אנו מקריבים קרבן מוסף, אבל לפי הדעה הנ"ל זהו רק בנתיים, מכיון שאין לנו ברירה אחרת. אבל כאשר תגיע האפשרות להקריב בפועל ממש, אזי נקריב בפועל ממש גם עבור ימי הגלות.
כך כותב גם ה"בן איש חי": "ומה שכתוב "את מוסף ראש חודש הזה" יש מפקפקין לומר "הזה", אך ה'בני יששכר' קיים נוסח של תיבת "הזה", על פי מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין של כל ראש חודש, יום טוב ושבתות שעברו בגלות, ולפי זה שפיר נאמר "הזה" בכל המוספין". עד כאן דבריו וכן כתב גם בספר "כף החיים" ו"תפארת שלמה".
[בספר "המנהיג" מבאר גם מאין יהיו כל כך הרבה קרבנות: "ואל תתמה לומר: מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות שנחסרו מחורבן הבית עד עמור כהן לאורים ותומים? שהרי הכתוב מבשרנו "כל צאן קדר יקבצו לך" (ישעיה ס,ז)"].
לאידך, באחד מביקוריו של הרב מרדכי אליהו אצל הרבי מלך המשיח הזכיר הגר"מ אליהו את דברי ה"בן איש חי" האמורים, והרבי הקשה על כך: "לאחר שמקריבים קרבן דראש חודש זה – כיצד יכולים להקריב קרבן מוסף עבור ראש חודש שעבר?!"
הגר"מ אליהו ענה על כך: "זהו ענין של תשלומין – כמו שמצינו בתפילה, או על דרך קרבן נדבה, כפי שיש תפילת נדבה". אך הרבי הקשה: "אם מצד תשלומין – הרי זה על התפילה האחרונה בלבד. ואם מצד נדבה – הרי בתפילת נדבה צריכים לחדש משהו, ומה שייך זה בנוגע לקרבנות?! זאת ועוד: כדי להקריב את הקרבנות של כל ראשי החדשים שבהם לא הקריבו קרבנות אלו – דרוש זמן רב ביותר!"

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
מצד הרעיון, אכן גם אלו החיים יצטרכו למות בכדי שלא ישאר שום 'רע' בעולם, אך הרבי מלך המשיח אומר שאנו יכולים להמיר זאת על-ידי "עפר" רוחני – הביטול שלנו לקב"ה ולנשיא הדור.
בהרחבה:
רבי סעדיה גאון (הרס"ג) כתב, שאין על כך התייחסות מפורשת בתורה שבכתב, אבל בספר הזהר נאמר, ש"בזמן ההוא, כל אלה שלא טעמו טעם מיתה ממנו (מהקדוש ברוך הוא) - יהיה להם המוות, ויקים אותם מיד". זאת, כדי שלא יישאר שום זכר מ'זוהמת' העולם הזה, שהיה נתון לשליטת הרע לאחר חטא עץ הדעת, ומאז יהיה עולם חדש, שבו מתגלה רק הקדוש ברוך הוא לבדו.
יתירה מזו: אפילו גופות הצדיקים, ש"אין רימה שולטת בהם", ולכן הם נשארו בשלמותם עד היום, גם הם יחזרו לעפר בהגיע זמן התחיה. ובלשון הגמרא "עתידים צדיקים להיות עפר", וההוכחה לכך היא מן הפסוק: "וישוב העפר על הארץ, כשהיה" (קהלת יב, ז).
אך הרבי מלך המשיח שליט"א מציין, שאפשר להמיר זאת ב'עפר' רוחני, על ידי ביטול מוחלט אל הקדוש ברוך הוא, כפי שאנו אומרים בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה". יתירה מזו אומר הרבי שזהו ע"י הביטול שלנו לנשיא הדור – הלא הוא הרבי מלך המשיח.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
התפילות ימשיכו, כפי שמצינו מפורש בגמרא שאף בזמן בית המקדש היו מתפללים, אלא שבגאולה התפילות ישאו אופי שונה, לא בקשת צרכים גשמיים (כי יהיה לנו הכל), אלא הודאה לקב"ה על הטובות הגדולות ודבקות בו.
בהרחבה:
בדברי חז"ל אודות הגאולה וזמן הגאולה, ישנו מאמר הנראה תמוה לכאורה: "כל התפילות בטלות לעתיד לבוא, וההודאה אינה בטילה!" ולכאורה – מדוע לא יצטרכו להתפלל? את נקודת ההסבר מספק ה"אבודרהם" כי אין הכוונה שלא יתפללו: "רצה לומר, באמרו "כל התפילות בטלות", שלא יצטרכו לשאול צרכי עולם, כי בטובה גדולה יהיו כל הימים, ואין להם אלא שבח והודאה להשם יתברך".
הדבר נאמר אף במפורש בגמרא, בתיאור סדר היום בבית המקדש: "אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפילה משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספים, משם לבית המדרשך ושתיה, משם לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה".
אם כן ימשיכו להתפלל, רק שהתפילות ישאו אופי שונה – בעוד וכיום עיקר התפילה היא בקשה על צרכיו של האדם, הרי שבגאולה (ששוב לא יחסר מאומה) לא יהיה צורך לבקש, אלא להודות על הטובה הגדולה שה' יתברך עושה עמנו (אם כי, ברור שגם אז לו יצויר מצב שבו יחסר משהו למישהו, הוא יהיה מחויב להתפלל על כך, כמובן).
הרבי מלך המשיח מביא, כי זהו ההבדל בין תפילת יהודי לגוי (להבדיל), שכן גוי מתפלל רק כאשר חסר לו איזה דבר, לעומת זאת אצל יהודי המטרה היא לא (רק) הבקשות, אלא עצם ה""תפילה"" וההתדבקות בה' זוהי עיקר התפילה. זו הסיבה שהתפילה תשאר גם לעתיד, באופן של שבח והודאה על כל הטובה.
השינוי במטרת התפילה (שבח והודאה במקום בקשה) יביא גם לשינוי בנוסח התפילה, בספר "בית אלוקים" מובאים מספר דוגמאות לשינויים עתידיים. למשל: בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע בשחרית, נאמר במקום "ושבור עול הגויים מעל צווארנו" - "ונודה לך על ששיברת עול הגויים מעל צווארנו". ובמקום "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", נאמר "ואתה מוליכנו קוממיות לארצנו".
כך גם בתפילות שמונה-עשרה נברך את ברכת "תקע בשופר גדול" כך: "נודה לך ה' אלוקינו על שתקעת בשופר גדול לחרותנו, ונשאת נס לקבץ גלויותינו, וקבצתנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל". וכך ברכת "השיבה שופטינו" תתחיל כך: "נודה לך על שהשבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, והסרת ממנו יגון והנחה, ומלכת עלינו אתה ה' לבדך וכו'".
כך גם בברכות נוספות: בברכת "ולמלשינים" - "נודה לך על שלא היתה תקווה לרשעים", בברכת "ולירושלים עירך" - "תשכון בתוך ירושלים עירך לעולם וכו', בניינה תהיה בנין עולם, ברוך אתה ה' בונה ירושלים". ובברכת "את צמח דוד" - "נודה לך על שהצמחת קרן דוד, וקרנו הרמות וכו'".

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
כך אמנם נאמר במדרש, אך נאמרו ביאורים רבים למה ירמזון דבריו. והפירוש העיקרי הוא שהגילוי הרוחני שמתגלה בחגים לא יורגש לעומת הגילוי הרוחני הנעלה שיתגלה בגאולה, אך בפועל נשמור על כל דיני החגים ללא שינוי.
בהרחבה:
המדרש כותב: "כל המועדים עתידין להיות בטלים וימי הפורים אינן בטלים לעולם שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו'" המדרש מתאר שאף יום כיפור לא יתבטל, ובכמה מקומות אף מבואר שחנוכה לא יתבטל.
וכאן אנו צריכים להבין את משמעות דברי המדרש, האם אכן יתבטלו כל שאר המועדים, והאיך מסתדר הדבר עם נצחיות התורה? המפרשים נדרשו להסביר מאמר חז"ל זה וביארו באופנים שונים:
יש שרצו לבאר שאין המדובר על עת הגאולה, שבה יתבטלו המועדים, אלא כוונת המדרש שהמועדים הללו עתידין להתבטל בזמן הגלות – אם מצד הצרות והגזירות שאומות העולם גוזרים על עם ישראל, ובעקבות כך ישנו קושי לקיים את המועדים (לבד מפורים). או באופן 'רוחני' יותר – המועדים הם זכר ליציאת מצרים, אמנם כיום אין לנו מצרים ושעבוד והסיבה לקביעת המועד – כביכול – 'התבטלה'.
יש שפירשו שאין כוונת המדרש 'מועדים' – לשלושת הרגלים, אלא מועדים שונים הקיימים אצל עם ישראל – כגון ימים מיוחדים הכתובים במסכת 'תענית', יום טוב שני של גלויות, או זכרון הצרות של עם ישראל בגלות - יתבטל, וישאר רק העניין הרוחני שבמצווה.
ויש שפירשו שאין הכוונה על ביטול ממשי אלא 'ביטול' במובן עמוק יותר, דומה הדבר ל'ביטול בשישים' – חתיכת חלב שנכנסה לתוך סיר בשר, ויש בסיר פי שישים מחתיכת החלב – האוכל כשר. אין הכוונה שאין חלב, אלא שלעומת כל הבשר הקיים בסיר, מעט החלב מתבטל כלפיו. כן הוא גם בעניין המועדים: 'ביטול' הכוונה שדינם יהיה חמור יותר מהדין כפי שהוא היום.
בתורת החסידות מוסבר שכל המועדים עניינם המשכה וגילוי רוחני, וגילוי זה של המועדים (אותו אנו ממשיכים עכשיו), אינו תופס מקום כלל ביחס לגילוי הרוחני העצום שיאיר לעתיד לבוא, ולא יורגש כלל (מלבד הגילוי שנמשך ע"י פורים שהוא גילוי אלוקי נעלה מאד שיורגש גם לעתיד). אך כמובן, שבפועל ממש נשמור את כל המועדים על פרטיהם ודקדוקיהם.

בתמצות:
נחלקו בדבר, יש שכתבו שהאיסור יתבטל, מפני שכל טעם האיסור הוא מחשש שהפירות יזיקו – אמנם בגאולה אין חשש זה. לאידך ישנם הסבורים שהאיסור יעמוד בעינו, ונצטרך להמתין שלוש שנים עד לאכילת הפירות.
בהרחבה:
אומרים חז"ל: "מניין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו" (תהלים קיא, ד) [כלומר, כבר בתחילת הבריאה עשה זכר לנפלאות העתיד, שבתחילת הבריאה היתה האדמה מצמיחה פירות באותו יום שנזרעה], וכן הוא אומר "תדשא הארץ דשא עשב" (בראשית א, יא) – מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות". אם כן לעתיד לבוא יוציאו האילנות פירות באותו היום שבו יטעו אותם.
(תיאור מפורט יותר מופיע במדרש: "כיון שישראל יצאו ממצרים והיו מהלכים במדבר... היה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים והיה נוטע בו תאנים ורימונים ועושים פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת בריאתו של עולם.. נסתלקה הבאר [נסתלקה הטובה].. אבל לעתיד, אין הקב"ה עושה כן [אלא יחזור המצב לקדמותו כמו לפני החטא]").
אמנם, כאן מתעוררת שאלה מעניינת, הלא אנו יודעים שישנו איסור 'ערלה' ואסור לאכול את פירות האילן משך שלוש שנים מיום הצמיחה (גם מכירה או הנאה אחרת מהפירות אסורה), ואם כן איזו תועלת תהיה מהצמיחה המהירה של הפירות מהאילן?
יש המתרצים זאת על פי דברי ה'אבן עזרא' שהטעם לאיסור ערלה הוא מפני שבשלושת השנים הראשונות הפירות מזיקים, ולכן לעתיד לבוא שהפירות יהיו משובחים וטובים מיד ביציאתם, שוב לא יחול עליהם איסור ערלה ויהיה ניתן לאוכלם (גם לפי ההסבר שהסיבה לאיסור ערלה הוא כתיקון לחטא עץ הדעת - אם כן לעתיד לבוא כשיתוקן החטא, שוב לא יהיה איסור ערלה).
אמנם יש שכתבו מפורש שגם בזמן הגאולה יחול איסור ערלה (ואדרבה, אז יהיה איסור זה מן התורה, בשונה מהיום שלכמה דעות האיסור הוא רק מדרבנן), ולשיטתם צריך לומר כי עיקר ההנאה תבוא רק לאחר שלוש שנים, שגם אז העץ ימשיך להוציא פירות בכל יום (כלשון הגמרא "עתידים אילנות [בימות המשיח] שמוציאים פירות בכל יום"), ואז יוכלו ליהנות מהפירות בכל יום.
הרבי מלך המשיח שליט"א אומר, כי הצמיחה המיידית של הפירות נועדה לא רק להנאת האדם כי אם גם להדגיש שדבר ה' שולט בכל הבריאה, ו"זהו החידוש שיהיה לעתיד לבוא בימות המשיח, שלא יהיה הפסק בין הפעולה והצמיחה בגשמיות, לפי שלעתיד יהיו הדברים הגשמיים בהתאחדות עם שרשם ומקורם – דבר הוי'" ולפי זה מובן גם כן התועלת שבצמיחת הפירות גם בזמן שהם יהיו אסורים.

הרב מנחם כהן

רב בית כנסת חב"ד בית מנחם, באר שבע וחבר מכון הלכה חב"ד // לדף הרב

גאולה

בתמצות:
עצם ישנה בגוף האדם ולוז שמה ולעצם זו לא יכול להית שום שינוי (שריפה, כתישה וכו') וממנה יתפתח הגוף מחדש ויקום בגאולה.
בהרחבה:
כשברא הקב"ה את העולם וברא בו 'טוב' ו'רע', הוא קבע של'רע' לא יתכן קיום נצחי, אלא צריך להיות לו קץ וכליון. ואכן בתחילת הבריאה הטוב והרע היו נבדלים כל-אחד בפני-עצמו ולא היו מעורבים יחד, כך היה הסדר: הרע יפסק בעת וזמן מסויים, ואילו הטוב יהיה קיים באופן נצחי.
עד חטא עץ-הדעת. בחטא עץ-הדעת הטוב והרע התערבבו יחדיו עד כדי-כך שאין מציאות של טוב בלי רע, ואין רע בלא טוב. מכיון שכן, גם לטוב צריך להיות 'הפסק' בזמן כלשהו מכיון שהוא קשור ומאוחד עם הרע – אותו צריך לגמור.
לכן ישנה מיתה לאדם, מכיון שאצל האדם מעורבים הטוב והרע. עד לגאולה האמיתית והשלימה אז נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – תתבטל מציאות הרע, ולכן אף לא תהיה מיתה בעולם, כלשון הפסוק "בלע המוות לנצח".
כמעט הכל מעורב בטוב ורע, חוץ מעצם אחת – 'עצם הלוז' שמה, העצם הזו לא נהנית משום אכילה של האדם לבד מהאכילה של סעודת 'מלווה מלכא' – במוצאי שבת. ומכיון שכן – היא לא נהנתה אף מחטא עץ-הדעת שארע בערב שבת.
כיון שכך, עצם הלוז קיימת באופן נצחי מכיון שלא מעורב בה שום רע, וכפי שמתאר המדרש על אדריאנוס שבירר מהיכן יתפתח הגוף בתחיית המתים, הראה לו רבי יהושע את עצם הלוז, והוכיח לו שעצם זו קיימת לעולם "טחנו ברחים - ולא נטחן, שרפו באש - ואינו נשרף, נתנו במים - ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש - נחלק הסדן ונבקע הפטיש, ולא חסר כלום".
עצם הלוז קיימת לעולם, ומעצם זו יתפתח הגוף בתחייה, עצם זו קיימת אצל כל אדם ואף אם רחמנא-ליצלן נשרף וכדו' העצם קיימת וממנה יתפתח הגוף.