האם כל אכילה אסורה קודם האכלת בעלי החיים?

איסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, כפי שלמדים ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך. עם זאת בכל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו איסור צער בעלי חיים, כדוגמא לדבר מובא בהלכה שהנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, ואין בזה משום איסור צער בעלי חיים, אלא שמכל מקום נזהרים שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות.

כאמור בהלכה הקודמת, איסור צער בעלי-חיים לא נאמר במקום הצורך, ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", ובפרט כאשר הם מסוכנים לסביבה. כמו כן מותר להמית חרקים המפריעים לניקיונו ומזיקים למוצרי המזון בבית, ויש שכתבו שראוי לעשות זאת בצורה עקיפה כגון באמצעי הדברה שונים ולא בידיו ממש בכדי שלא תדבק בו מדת אכזריות.

מן העובדה, שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים לצורך מאכל האדם למדו שבמקום הצורך לא נאמר איסור צער בעלי חיים, ומכאן למדו הפוסקים אף ליתר צרכי האדם – כגון צרכים רפואיים הנעשים באמצעות שימוש בבעלי חיים. אחד התחומים בהם התעוררה שאלת צער בעלי חיים, היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי. לאור האמור כתבו הפוסקים להתיר זאת מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, לכן נכלל הדבר כצורך האדם, ואין בכך איסור, אלא שיש לעשות זאת בדרך שתמעט בצערם.

דנו הפוסקים האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות נחשבת כצרכי האדם שהותרו, או שיש בה משום איסור צער בעלי חיים. וכתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל-חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל-חי ללא תועלת, ויש בזה משום אכזריות; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

האכלת בעלי החיים בשבת מותרת רק בבעלי חיים שברשותו, אך בעל-חי ש"אין מזונותיו עליך" אסרו חכמים להאכילו בשבת. וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בעלי חיים שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'.