האם מותר לאבל להשתתף בסעודת חתונה?

מובא בגמרא שכשלימד הר את משה את י"ג מידות הרחמים "נתעטף הקדשו ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם". מכך למדו הפוסקים שבעת אמירת הסליחות על שליח ציבור להתעטף בטלית; ועוד משום שעטיפת הטלית היא כבוד הציבור. משום כך נהוג להתעטף בטלית אף בלילה, אך אין הש"ץ מברך עליה. יתר על כן, למרות שלמנהגנו בחור אינו מתעטף בטלית, עם זאת בחור העולה כש"ץ לאמירת סליחות, ראוי שיתעטף בטלית מהטעמים שהוזכרו.

אחד מהדברים שחכמים אסרו על האדם כאשר נמצא בזמן האבלות,  היא השמחה, בהגדרה זו ישנם כמה וכמה חילוקים: בימי השבעה אסור כל סוג שמחה ואפילו להחזיק תינוק ביד אסור שמא יֵשַמחוֹ; לאחר השבעה כשהשמחה בתוך בית ולא באולם שמחות כגון, ברית מילה ופדיון הבן רשאי להשתתף, אבל שמחת נישואין אסורה. זאת ועוד, באבלות על הורים ממשיכים להחמיר עד סוף הי"ב חודש, אך באבילות על שאר קרובים ניתן להקל לאחר שעברו ימי ה"שלושים", ועל כן, אסור לאדם שאבל על אחד מהוריו להיכנס לאולם שמתקיימת בו חתונה עד לאחר י"ב חודש.

נאמר בתורה "ולא תשים דמים בביתך", מכך למדו חכמים שכל דבר שגורם להיזק יש להסירו ולהישמר ממנו. אחד הדברים שחכמים אסרו משום סכנה הוא אכילת דג ובשר ביחד. כאשר נפל דג לתוך תבשיל של בשר ויש שישים כנגד הדג, נחלקו הפוסקים האם זה כמו כל האיסורים שבתורה שבטל בשישים, או שאינו בטל כי "חמירא סכנתא מאיסורא", כלומר בדברים העלולים להביא לידי סכנה מחמירים יותר מאשר באיסורים ולכן יש לאסור את הכל. למעשה, רוב הפוסקים סוברים שהוא בטל בשישים, ולכן כאשר יש שישים כנגד הדג אזי הוא בטל. אבל כיון שישנם פוסקים שהחמירו בכך לכן בעל נפש יחמיר על עצמו בזה.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי תשמיש מן הנכרים חייב להטבילו. בטעם הדבר מובא בירושלמי שזה משום שיוצא הכלי מטומאת הנכרי ונכנס לקדושת ישראל. ולכן כלי שיצר ע"י גוי או בבית חרושת של גויים. כמו כן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. בחברות הכלים כיום יתכן והחברה בבעלות יהודי אך העובדים אינם יהודיים, ולכן מטבילים את הכלים אך נמנעים מלברך, אלא אם קונים את הכלי מחנות של נכרי ואז יש לברך 'ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים'.

מנהג ה'תשליך' בראש השנה הובא בפוסקים כמיוחס למנהגי אשכנז, אך הוא קיבל משנה תוקף והתפשט בתפוצות ישראל על פי דברי האר"י. טעמים רבים נאמרו על המנהג ללכת לנהר ביום הראשון של ר"ה עד השקיעה ובדיעבד עד הלילה. ומביא הרמ"א שיש להקפיד שיכלו לראות את הדגים בעת ה'תשליך'. וכך נהג אדמו"ר מוהריי"ץ. ואחד מן הטעמים למנהג זה מובא בפוסקים – שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. מי שאין נהר או מים חיים בסביבתו יכול לעשות 'תשליך' באקווריום של דגים, ומי שאינו יכול גם בכך, ייסע לנהר ביום ח' בתשרי-"יום י"ג מדות", אך בשעת הדחק ניתן לומר 'תשליך' אפילו מול ברז פתוח.