האם מותר להניח על הרצפה מזוודה, שיש בתוכה תפילין?

אמרו חכמים: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וביארו בגמרא שהדבר שנוי במחלוקת תנאים. ולהלכה הכריעו רוב הראשונים שהדבר אסור, ולכמה ראשונים איסור חבלה בעצמו הוא מן התורה. ויש שהוכיחו שמותר לאדם לחבול בעצמו, כפי שמסופר בגמרא שכשרב חסדא הלך בין הקוצים הרים את בגדיו שלא יקרעו, אף-על-פי שבכך היה נשרט גופו, ונימק זאת בעובדה שגופו יכול להתרפאות, אך בגדיו לא יחזרו לעצמם, ויבוא לידי איסור "בל תשחית". אולם יש שהבהירו את דבריו שרק חבלה שיש בה צורך מותרת כפי שלימד רב חסדא, אך חבלה סתם ודאי אסורה, משום שאסור לאדם לחבול בעצמו. דין חבלה לצורך יתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור החבלה בעצמו וחומרתו, ובסיומה הובאה דעה שחבלה לצורך מותרת. ודנו הפוסקים בהגדרת הדבר. יצוין שחבלה לצורך רפואי הכרחי כגון בניתוח ודאי מותרת, כדברי חז"ל על הפסוק "ורפא ירפא" שנתנה רשות לרופא לרפאות. אלא שהפוסקים האחרונים דנו בשאלה האם ניתוחים קוסמטיים להסרת מומים נכללים בהיתר זה. ויש שכתבו שחבלה האסורה היא רק כשהיא דרך בזיון, אך לצורך נוי מותר כשאין סכנת-נפשות בדבר. אלא שבניתוח ללא צורך אמיתי כגון גברים שרוצים לשפר את המראה, יש לזכור שקיים איסור לחבול בעצמו ללא צורך, ובפרט שיתכנו שאלות של איסור "לא-ילבש" האוסר על גבר להידמות לאשה, ולכן יש להיוועץ ברב לפני כל טיפול לגופו.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' .. שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". ומבואר בגמרא שהלימוד בכל יום צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. וכתבו הפוסקים שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת "הלכות- פסוקות ותלמוד", בלמוד הלכות פסוקות על-מנת שידע כיצד לנהוג, ואינו יוצא ידי חובת תלמוד-תורה ללא לימוד ההלכות בכל יום. ואמרו חכמים מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה. וידועים דברי חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם-הבא".

בהלכה הקודמת התבאר, שלימוד ההלכות בכל יום מחויב על פי ההלכה, ולימוד ההלכות קודם ללימוד בעומק התלמוד. אדמוה"ז מבהיר מבחינה פרקטית, עד כמה נחוץ לימוד ההלכות המעשיות. ראשית, על האדם להיות בקי בכל ההלכות של קיום כל המצוות, וזהירות מכל איסור, מפני שלא תמיד ישנו מורה־ הוראה נגיש, שיוכל לשאול אותו כיצד לנהוג, ובהעדר הלימוד בקלות יוכל לעבור על איסורים ח"ו, כמו בהלכות שבת המרובות. שנית, יתכן ויהיו דברים שכלל לא יעלה בדעתו שקיימת בעיה כלשהי בתחום זה, ולכן על כל אדם מוטל לרכוש ידע כללי בהלכות הצריכות הלכה־למעשה, ולו בכדי שידע להפנות את השאלה אל רב מורה־הוראה שיורהו כיצד לנהוג.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים אודות מתנות ושוברים שווי-כסף, האם חל עליהם חיוב מעשר. יש שכתבו שאם משתמש במתנה כמות שהיא, אינו חייב להפריש את הערך הכספי של מעשר ממנה. ויש שסברו שמכל מתנה יפריש שווי מעשר. כמו-כן דנו הפוסקים לגבי אדם הנצרך לקבל מענק ממגבית צדקה, האם חייב הוא במעשר; יש שכתבו שהוא חייב במעשר בדומה לחיוב מעשר בתבואה, אולם יש שכתבו שאינו חייב, כיוון ש"פרנסת עצמו קודמת לכל אדם", ואם בכל-זאת רוצה להפריש, ראוי שייתן את המעשר לקופה ממנה קיבל את הכסף.