האם מצוות הלוואה הינה חובה או רשות?

דנו הפוסקים האם ישנו חיוב לסייע לזקוק לקבל הלוואה – כגון, כשמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו, וכדברי הרמב"ם -המיוסדים על דברי שלמה המלך ע"ה- שלא ראוי להיות ערב; וכתבו הפוסקים שבאם הערב לקוח בחשבון ומסכים בלב שלם שבאם הלווה לא ישלם הוא ישלם במקומו ויש באפשרותו לשלם – אזי רשאי ויש מצווה להיות ערב, ואין להימנע ממידת חסד זו, אך כאשר אדם ערב לחברו מתוך מחשבה שבכל מקרה הוא לא ישלם, אין זה דבר ראוי כלל וכלל.

אדם שהתחייב לתת הלוואה לחברו העני, יש לו להיזהר מלחזור בו, ובפרט אם נערך כבר שטר הלוואה, כיוון שיש דעות שחל על המלווה ספק נדר בעצם אמירתו, כמו כן אדם שהפריש או נדר לתת סכום מסוים לגמ"ח המתעסק בהלוואת כספים אינו יכול לחזור בו, כיון שיש לכך גדר של נדר לצדקה.

אמרו חכמים: "מלוה . . שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול . . וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי ומשובח יותר לכתוב שטר בעת מתן המעות (ולא להסתפק בראיית העדים). אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים (וכן יש מתירים אם הלווה כתב בכתב ידו שחייב למלווה). אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.

אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה כמו שנאמר: "לווה רשע ולא ישלם". וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא להלוות לו ממה שילווה ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום "לא תהיה לו כנושה". כמו כן אין האדם מחויב לתת הלוואה למי שאינו נאמן שמחזיר את הלוואותיו.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.