המוצא אבידה ויודע שיפסיד שעות עבודה בכדי להשיבה, האם יכול להתעלם ממנה?

בהלכה הקודמת התבאר שמעיקר הדין מי שרואה שעלול להיגרם לחברו נזק ממוני ויכול להצילו עליו לעשות זאת כאשר יודע שלא יפסיד את ממונו או שעות עבודה לשם כך. אלא שכאשר מדובר בנזק בריאותי אין הדין כן, וחייב בכל מצב להצילו או לשכור אנשי מקצוע שיכולים להצילו, ויכול אמנם לבקש אחר כך מחבירו את ההוצאות הכספיות הכרוכות בהצלתו. גם במקרה שברור לו שאין לחבירו לשלם לו על כך, חייב להצילו, ואם נמנע מלהציל את חבירו עובר על "לא תעמוד על דם רעך". אולם כשחבירו נמצא במקום סכנה והצלתו כרוכה בסיכון, יש לוודא תחלה שלא יסתכן המציל בעצמו מפעולה זו.

אמרו חכמים: "הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח", ופרשו הראשונים, שכיוון שנטילת ידיים נתקנה רק במצבים מסוימים, כמו לפני אכילת פת או פירות רטובים, ואפילו קודם ברכה לא הצריכו חכמים ליטול ידיים שמן הסתם הידיים נקיות לברכה, אלא אם כן נגע במקום המטונף. לכן אין רשות להוסיף על מה שצוו חכמים, שהרי זו דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר מחז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב – אלא דרך נקיות, אף שאין ידוע לו על טומאה בידיו, ורוצה רק להחמיר ולנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.

אמרו חכמים: "תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר, חפץ קדוש שבעצם עשייתו נעשית מצווה כמו ספר תורה, הקדושה חלה עליו וגם כאשר בלה יש לנהוג בו כבוד ולגונזו. לעומתו חפץ שרק משמש לקיום מצווה, כגון שופר, שאין מצווה בעצם עשייתו, אין הקדושה חלה עליו ומן הדין מותר לזורקו. בגד הטלית וחוטיה מוגדרים כתשמיש מצווה ואינם טעונים גניזה, אלא שאין לזורקם בידיים, ובפרט טלית גדול המשמשת לתפלה. והמחמיר לגונזם תבוא עליו ברכה. וכתבו הפוסקים שראוי לעשות בציציות שימוש לטרת מצווה נוספת כגון לעשות מהם סימניה לספר קודש, שהואיל ונעשה בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת.

נאמר: "מה טובו אהליך יעקב", ודרשו חכמים שפסוק זה נאמר כשבלעם ראה שאין פתחי אהליהם של ישראל מכוונים זה כנגד זה ואמר "ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה". ואכן אסרו חכמים לפתוח "פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון"; איסור זה נובע משום צניעות, ומדין "היזק-ראיה", שעל-ידי ההסתכלות לרשות חברו הוא מזיקו. ודנו האחרונים לגבי שיטות הבנייה כיום, לפיה מקובל להציב את פתחי הדירות זה כנגד זה. אלא שכתבו שניתן להקל בכך משום שהפתחים אינם סמוכים ממש והפרוזדור המספיק בין הדירות גורם להזהיר את הדיירים, שימנעו מלהשתמש כנגדו לדברים שחפצים בצנעתם. מעבר-לכך על כל אחד מוטל האיסור שלא להסתכל לדירתו של חברו.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אולם בשלשה תנאים ניתן להפריד בשבת מבלי לעבור על איסור בורר: שיהיה זה לצורך שימוש מידי ולא לאחר זמן, וכן מתר להפריד רק אוכל מתוך פסולת ולא להיפך, ובתנאי שיהיה זה ללא כלי המיועד לברירה. וכתבו הפוסקים שקילוף פירות וירקות מותרים בשבת משום שזוהי דרך אכילתם. אלא שאסור לקלף במקלף משום שזהו בורר בכלי, לכן, קליפה שלא רגילים לאכול אותה ביחד עם הירק או הפרי אסור לקלפה באמצעות מקלף אלא בסכין; ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור להשתמש במקלף בשבת.