העובר את המדבר בנסיעה במכונית – האם עליו לברך ברכת הגומל?

נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה". כלומר, התורה אוסרת על המלווה להלחיץ את הלווה הנמצא במצב דחוק, למרות שעל הלווה מוטלת חובה גמורה לשלם את חובותיו כלפי המלווה, ואין לו לחמוק מאחריותו לשלם את החוב מפני מצבו הדחוק, אין לצערו. יתר על-כן, הזהירו חכמים שעל המלווה להיזהר שלא תיגרם ללווה אי-נעימות מתוך אי יכולתו לשלם את החוב. והוסיפו שיש למלווה להיזהר מלעבור לפני הלווה כשיודע שאין לו מה לתת, כיון שהמגע ביניהם יגרום ללווה בושה. עם-זאת כתבו הפוסקים, שמותר למלווה לבקש בנימוס מהלווה, שכאשר יהיה לו כסף, עליו לדאוג לשלם מיד את החוב.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הוזהרנו שלא להלחיץ את הלווה שכידוע שאין לו מה לשלם. ודנו הפוסקים לגבי מצב של ספק – כשאין וודאות שאין לו מה לשלם, האם גם אז אסור לתבוע ממנו את חובו. וכמה פוסקים שאין להחמיר במקרה זה כדין ספק איסור תורה, כיוון שהאיסור מעיקרו הוא רק כשיודע שאין לו מה לשלם ושואלו כדי לצערו, אך במצבים של ספק -כמו היום- שאי אפשר לדעת בוודאות את יכולותיו של הלווה, אין האיסור חל. עוד דנו הפוסקים, במקרה שהלווה נתן מרצונו למלווה צ’ק פירעון תמורת ההלוואה, האם מותר לפרעו מיד כשגיע זמן הפירעון; וכמה פוסקים כתבו להתיר זאת מטעמים שונים.

נאמר בירושלמי: "ספרים שזכת בהן א"י אין מוציאין אותם חו"ל". כלומר, ספרים שבארץ-ישראל אסור להוציאם לחו"ל. ויש שכתבו הדבר אמור לא רק בספרי תורה אלא אף בשאר ספרי-קודש של תורה שבעל-פה. ודנו הפוסקים האחרונים מדוע כעת לא שמענו שיקפידו על כך והדבר לא נפסק הלכה למעשה; יש שכתבו שאיסור הוצאת ספרים היה רק בזמן חז"ל, שחששו משממת ארץ-ישראל ללא ספרייה. ויש שכתבו שאמנם היה מן הראוי שיתנו בכל ספר בארץ-ישראל- שיוכלו להוציאו לחו"ל. אולם למעשה כתבו הפוסקים, שכיוון שהיום הספרים מודפסים, עצם תעשיית הדפוס מהווה כהתניה מפורשת להפצתם בכל מקום אפשרי ואף בחו"ל, ולכן אין כל חשש בהוצאת הספרים לחו"ל.

מן הפסוק: "יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מיד צר". למדו חכמים ש"ארבעה צריכים להודות", והם: יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. כל אלו מברכים ברכת "הגומל". כמו כן מי שיצא מסכנה חייב לברך "הגומל", אלא שהדבר אמור רק למי שניצל מסכנה ודאית, בה היה מעורב; אך מי שרק נמנעה ממנו הסכנה, מבלי שהסתכן בפועל אינו מברך. אך לגבי הארבעה שנזכרו בגמרא עליהם לברך הגומל, גם כאשר לא הסתכן בפועל, כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכדומה, עליו לברך ברכת הגומל. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה, פרטים נוספים בדיני חיוב ברכת הגומל.

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת "מְלבֵַן", שמשמעותה הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו שטיפתו וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה, כיבוס בגדים אסרו בשבת, ולא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו שרייתו של הבגד במים "זהו כיבוסו". ולכן כתבו הפוסקים שכאשר נשפכה כמות גדולה של מים אין להניח עליהם בגד משום "מְלבֵַן". לגבי ניגוב הידיים בשבת, כותב אדמוה"ז שאף שמעיקר-הדין מותר הדבר, מכיוון שהניגוב הוא "דרך לכלוך", טוב לשפשף היטב את הידיים זו בזו, כדי לנער מהן את המים לפני הניגוב; אלא שמסיים שרווח המנהג להקל לנגב את הידיים מיד, וזו הדעה העיקרית להלכה.