השותה בידיו מן הברז האם חייב בנטילת ידיים?

דין "דבר שטיבולו במשקה" המצריך נטילת ידיים הוא רק בשבעת המשקים המעבירים את הטומאה, והם: יין, דבש דבורים, שמן, חלב, טל, דם, מים. משקאות אלו מצריכים נטילת ידיים רק כאשר הם נוזליים, אולם כשהם קרושים בין ע"י חימום ובין ע"י הקפאה אינם נחשבים למשקים, ולכן חמאה אינה נחשבת כ"משקה" ומאכל המרוח בה אינו מצריך נטילת ידיים לפניו, אך ברגע שחזר המשקה ונימוח, כגון שהמיס את החמאה וממרחה על דבר מאכל, חוזר להיות דינה כ"משקה".

דבר מאכל שטיבולו במשקה, גם אם אינו נוגע בידיו בחלקו הרטוב של המאכל אלא בצדו היבש, חייב בנטילת ידיים. ואף אם נוטל את דבר המאכל באמצעות כף אינו נפטר מנטילת ידיים. אולם בדברים שרגילים לאכלם עם כף ולא ביד כגון מרק, או דגני בוקר עם חלב לא גזרו עליהם נטילה ומותר לאכלם עם כף ללא נטילת ידיים. וכתבו הפוסקים שפרי הרטוב בחלק שאינו נאכל, כגון פרי הדר הרטוב רק בקליפתו וכשמקלפו משליך הקליפה, באם הפרי עצמו נותר יבש אין צורך ליטול ידיו תחלה.

נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה צריכה להיות כמו הנטילה לאכילת לחם, ויש לנהוג בה את כל הדינים והמנהגים של נטילת הידיים לסעודה – אלא שאין מברכים עליה. טעם הדבר הוא, משום שיש מן הפוסקים שכתבו שכיום אין נוהג חיוב הנטילה לדבר שטיבולו במשקה לשם מצוות נטילה אלא משום נקיות בלבד, ולכן אף שלמעשה נוטלים את הידיים, אין לברך על הנטילה משום ש"ספק ברכות להקל".

מי שנטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה והחליט אחר כך לאכול לחם, עליו ליטול את ידיו בשנית לצורך אכילת הלחם; במידה וידיו נותרו נקיות באופן כזה שלא הסיח דעתו מאז נטל את ידיו, לא יברך על נטילה זו. שכן, לכמה פוסקים נטילת הידיים אינה צריכה כוונה, וממילא נפטר בנטילה הראשונה ולכן לא יברך עליה.

כל האמור אודות חיוב נטילת הידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, הוא רק בעודו רטוב. אבל כאשר נגבו, לא חייבו חכמים ליטול את הידיים לפניו. ואמרו חכמים שהנוטל ידיו במקום שלא חייבו הרי הוא "מגסי הרוח", משום שזוהי דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר ממה שהורו חז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב אלא לנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.